'משפט לאלוקי יעקב'

א. הקדמה

הרב ישראל פרידמן מייסד חסידות רוז'ין (עירין קדישין, תניינא יד ע"ב) הביא את דברי הבבלי חולין (ס ע"ב), שם מתוארת תלונת הירח בפני הקב"ה על כך שהוא יצר את שני המאורות הגדולים, השמש והירח: 'אמרה ירח לפני הקב"ה, רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?' ענה לה הקב"ה: 'לכי ומעטי את עצמך'. בהמשך מתוארת פנייתו של הקב"ה לישראל: 'אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח'. 'אף שדברים כבושים ונעלמים להבאים בסוד ה', עם כל זה לא אמנע ליתן טעם עפ"י פשוטו' (לב אריה, חולין ס ע"ב), ובדברים הבאים ננסה לעמוד על הכוונה במאמר חז"ל זה.

ב. מיעוט הלבנה

מיעוט הלבנה מסמל את התגברות יצר הרע בעולם, דבר הניתן לראותו באופן סמלי כאשר בהתמעטותה יש ריבוי והתגברות חושך המסמל את הרע בעולם. אכן, לעתיד לבוא כשהעולם יהיה רוחני יותר ולא יהיה שלטון ליצר הרע, תאיר הלבנה במלואה כסימן לאור רוחני בהעדר יצר הרע, כדברי הנביא (ישעיהו ל, כו): 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה... בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא'. אך כל עוד לא הגענו לימים אלו, הרי שבכל יום מתגבר יצר הרע בעולם והוא אשר גורם לעבירות.

בבבלי ברכות (לב ע"א) מובא שיש לישראל טענה בעת עמידתם למשפט מול הקב"ה בגין העבירות שעשו: 'אלמלא שלוש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי'. וביאר רש"י (שם): 'שמעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו. נתמוטטו רגלינו במשפט, אבל עכשיו יש לנו פתחון פה שהוא גרם לנו שברא יצר הרע'.

כלומר, טענת ישראל היא שהקב"ה בעצמו הביא עלינו את יצר הרע הגורם לנו לחטוא, סיבה בגינה נוכל לזכות במשפט בבואנו עם טענה זו.

לדברי הרב יחזקאל לנדא (דרושי הצל"ח, דרוש יב אות יז-יח), התגברות עוונות ישראל באה להם מאת הקב"ה בעת שמיעט את אור הלבנה ובכך נגרם להם התגברות החטאים.

כפי שראינו, באותו דו-שיח בין הקב"ה ללבנה אומר הקב"ה לישראל: 'הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח'. כלומר, הקב"ה הוא אשר סובב את חטאי ישראל במיעוט אור הלבנה הגורם להתגברות יצר הרע, ומחמת כן אף הוא כביכול עומד למשפט, כדברי דוד המלך 'כי אתה עמדי - כביכול אתה צריך לסבול עמדי שאתה גרמת'. נמצא א"כ, שבעת עמידת ישראל לדין על עוונותיהם, בא עימם הקב"ה לדין על גרימתו את התגברות יצר הרע בעולם, התגברות שהביאה לריבוי עוונות. 

ג. בין שאול לדוד

נעצור לרגע ונעיין בדו-שיח בין הלבנה להקב"ה - כיצד זאת העיזה הלבנה לטעון בפני הקב"ה את טענותיה על סדרי בראשית: 'אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?'

הרב נפתלי צבי מרופשיץ (זרע קודש, לפסח ד"ה והבאתם) מבאר זאת לאור האמור שטענת הלבנה הייתה למטרת הצלת ישראל כאשר יחטאו ויעמדו למשפט. סירובה של הלבנה להצעת הקב"ה שהשמש והירח יהיו מושלים יחדיו הייתה מתוכננת בכך שייגרם לה מיעוט, כפי שאכן אירע לה. בדבריה היא אמנם העיזה פניה בפני מלכו של עולם, אך רצונה היה להביא טובה לישראל במיעוט אורה והתגברות החושך-יצר הרע בעולם כדי שיהיה לישראל פתחון פה ועמידה בדין מול הקב"ה באומרם לו 'שהוא גרם לנו שברא יצר הרע'. נראה שזהו אותו 'דבר הגון' שאמרה הלבנה להקב"ה, היא נהגה טובת עין בישראל ועברה עבירה בדבריה מול הקב"ה במטרה להציל את ישראל במשפט. עדות לטובה זו ניתן לראות בדברי הבבלי ראש השנה (כה ע"א) אודות קידוש החודש: 'אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים'. לא בכדי נרמז מקום קידוש החודש במקום הנקרא 'עין טב', משום שעניינה של הלבנה היא התנהגות בעין טובה כלפי ישראל. יתרה מכך, הסימן 'דוד מלך ישראל חי וקיים', משפט הנאמר אף על ידינו בעת קידוש לבנה, מזהה את הלבנה עם דוד המלך, כדברי רש"י (ראש השנה כה ע"א): 'דוד מלך ישראל נמשל כלבנה, שנאמר בו וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדּי כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם'.

בכך שונה היא מלכות דוד הנצחית 'כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם' ממלכותו של שאול, עליה נאמר בבבלי יומא (כב ע"ב): 'מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי'.

הרב אלימלך מליז'נסק (נועם אלימלך, נשא ד"ה ולבני) עומד על ההבדל בין דוד לשאול לאור האמור. לדבריו, על המנהיג-המשפיע לרומם את העם באמצעות 'ירידה' אליו במטרה לעלותו, כדבריו: 'הצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך לטובתם, כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם על ידי שידבק עמו באחדות גמור'. יתרה מכך, מתפקידו של מנהיג להעלות אף את בעלי העבירות באמצעות ירידתו אליהם דרך 'עבירה לשמה', שכל מטרתה אינה עבירה על רצון הקב"ה אלא במטרה להשפיע על עובר העבירה ולרוממו, כדבריו: 'שהצדיק עושה גם כן איזה עבירה, אלא שהיא לשמה ועל ידי זה יכול להתקשר עם הבעל עבירה גם כן ויטיב לו גם כן'. שאול המלך היה 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם', הוא לא ירד אל הפחותים שבעם, במלכותו לא נמצא דופי ורבב עבירה, ובכך בעלי העבירה נותרו בשפלם. לעומתו, השכיל דוד המלך לעבור עבירה לא-לו, 'עבירה לשמה', במטרה להנחיל לישראל את התשובה, כדברי הבבלי עבודה זרה (ד ע"ב): 'לא דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד... שהקים עולה של תשובה'. הנהגתו זו של דוד מזהה אותו עם הלבנה. כפי שראינו, אף הלבנה עשתה 'עבירה לשמה' בתעוזתה מול הבורא כאשר מטרתה שהקב"ה ימעט את אורה המסמל את התגברות החושך-יצר הרע בעולם, ובכך נהגה 'דבר הגון' עבור ישראל שיש להם פתחון פה מול הקב"ה במשפט, שהוא עצמו גרם להם זאת, כדברי הקב"ה 'ואשר הרעותי'.

ד. 'בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ'

בתחילת החודש הלבנה נראית חסרה ביותר, כדברי רש"י (ראש השנה ח ע"ב ד"ה שהחדש): 'לפי שקטנה היא סמוך לחידושה'. חסרון האור ויתרון החושך מסמלים את התגברות יצר הרע בעולם, כפי שהתבאר. דווקא אז מתגלה הצורך של הקב"ה לכפרה על כך שמיעט את הלבנה. לכן, בכל ראש חודש מביאים ישראל 'שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'', עבור כפרתו יתברך, כדברי הרב יעקב פרידמן מהוסיאטין (אהלי יעקב, שמיני ד"ה ועכשיו) המבאר את דברי המשנה בזבחים (פ"ה מ"ג): 'חטאות הציבור והיחיד - אלו הן חטאות הציבור, שעירי ראשי חודשים', שהכוונה היא: 'חטאת היחיד יחידו של עולם, הביאו עלי כפרה'.

אמנם, בכל חודש מתכסה הלבנה ואינה נראית בשלימותה וישראל מביאים קרבן לכפרה, מ"מ ישנה ייחודיות לכפרה זו דווקא בראש חודש תשרי בו נקבע יום המשפט, להורות על זמן תשובה ועל הצורך בכפרה לישראל ולקב"ה יחדיו.

ואכן, הבבלי ראש השנה (ח ע"א-ח ע"ב) מזהה את כיסויה של הלבנה ביתר-שאת דווקא בראש חודש תשרי: 'ממאי דתשרי הוא, דכתיב תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב'. וביארו התוספות (שם ד"ה שהחדש): 'זה שחגו בו ביום, ואין לך חודש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו אלא תשרי'. קביעת יום המשפט לישראל ליום בו מתכסה הלבנה ונעדר אורה, ליום בו התמעטה הלבנה ע"י הקב"ה הדורש על כך כפרה, מורה על כך שביום זה אין אנו באים לבד לדין אלא גם הקב"ה בא עימנו ברצונו לכפרה על מיעוט אור הלבנה, 'כי אתה עמדי - כביכול אתה צריך לסבול עמדי שאתה גרמת'. זוהי הכוונה 'מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב', המשפט ביום זה הוא גם להקב"ה וזהו לנו פתחון פה בדין בבקשתנו שיכפר אף עלינו, וכדברי המזמור אותו נוהגים לומר בכל יום מעשרת ימי תשובה (תהלים קל, ג-ד): 'אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ ה' מִי יַעֲמֹד כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא', וביאר הרב ישראל פרידמן מרוז'ין (עירין קדישין, תניינא יד ע"ב): 'אם אתה תשמור העוונות ולא תרצה לסלוח על העוונות, א"כ ה' מי יעמוד, איך אתה בעצמך בלא סליחה על שמיעטת את הירח'.

דברים אלו באים לידי ביטוי סמלי בסיום פרק שלישי במסכת ראש השנה. פרק זה עוסק בדיני השופר ובסיומו מביאה המשנה (פ"ג מ"ח) כלל יסודי השייך בכל המצוות כולן: 'זה הכלל, כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן'. בשם 'הבעל שם טוב' נמסר (שארית ישראל, שער ההתקשרות, ליקוטים ד"ה מאמר): 'החכם שאינו מחויב בעצמו, שאין לו שום השתתפות עׅם המון עם, פירוש שאינו נופל ממדרגתו, אינו יכול להוציא את הרבים, פירוש הכלל ישראל מידי חובתן ולתקנם'. לאור דבריו נראה, שהשתקעותו של כלל זה השייך בכל המצוות, דווקא בעת העיסוק במצוות שופר בראש השנה נובעת מכך שביום זה עומד אף הקב"ה במשפט עימנו על מיעוט הלבנה, והוא בבחינת 'מחויב בדבר' היכול להוציא את הרבים, את כלל ישראל, ידי חובתם בדין. דברים אלו הובעו ע"י הרב לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, לראש השנה ד"ה בגמרא ורב) המבאר את הפסוק 'נֹשֵׂא עָוֹן', שהכוונה שהקב"ה נושא על עצמו את עוונות ישראל משום שהוא גרם להם: 'ואני כביכול בעצמי גורם לעונותיהן, כהא דכתיב ואשר הרעותי'.

ה. סיכום

דומה השופר בצורתו החיצונית ללבנה, ובהישמע קולו ביום הדין, ביום בו רב הנׅכסה על הגלוי במיעוט אור הלבנה, עלינו להגביר את האורה, אור התשובה, ולזכור שאין אנו באים לבד למשפט אלא אף בוראנו בא עימנו לדין לצורכו-לצורכנו, כדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזׅכרו בוראכם' - לזכור שבוראנו עימנו.  

זוהי הסיבה בגינה נקבע יום הדין בתחילת החודש בעת התגברות החושך ומיעוט אור הלבנה, לטובה לנו בבואנו יחד עם הקב"ה לדין במטרה לזכותנו עימו.

'תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב'