קדושת פירות ארץ ישראל

איכות פירות ארץ ישראל

מצאנו הבדל בין פירות ארץ ישראל לבין פירות חו"ל, הבדל המתבטא בגודל הפירות, במהירות הבשלתם ובעושר מיניהם.

מובא בירושלמי (פאה פ"ז ה"ג) סיפור המלמד על איכותם של הפירות (התרגום נלקח מספר אגדת אליהו):

'ר' אבהו ור' יוסי בן מנחנא ור"ש בן לקיש עברו על כרם אחד שנקרא 'דורון', והוציא להם האריס אפרסק אחד, ואכלו ממנו הם וחמוריהם והותירו ממנו, ושיערוהו שהיה כאלפס הזה של חנניא שמחזיק סאה של עדשים'.

ביאר ה'צוף דב"ש' בספר שער החצר, מדוע נתנו חז"ל סימן לשיעור גודל האפרסק שהוא כאלפס דכפר חנניא:

'כדי שלא ישכח הדבר, ויהיה נגד עיניהם תמיד כמה החטא גורם, ובזה יתנו את לבם לשוב אל ה', דהנה כיון שהודיע שיעורו שהיה כאלפס דכפר חנניא, אף שישכח הדבר, כל זמן שהיו רואים אלפס דכפר חנניא היה עולה על הזכרון המעשה ודואגים על העוון כמה גורם ונותנים לב לשוב'.

הדברים מבוארים גם בהמשך הסיפור בירושלמי:

'אחר זמן עברו שם, הוציא להם שניים שלושה אפרסקים לתוך ידו, אמרו לו: מאותו אילן שהבאת אז אנו רוצים. אמר להם: ממנו הוא. וקראו עליו: 'ארץ פרי למלחה', כי בעוונות נשתלחה המארה בפירות'.

מכאן למדנו שאיכותם של הפירות תלויה במעשיהם הטובים של יושבי הארץ.

עוד מעלה שמצאנו בארץ ישראל, שהיא ממהרת לבשל את פירותיה. כתב הרב 'צוף דב"ש' (פרק קנא):

'מצינו שבעה ארצות לנגד ז' חיות, וא"י לנגד צבי. וכבר נודע דברי רז"ל: מה צבי קל ברגליו מכל החיות, כך א"י קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה'.

ובפרק קס"ג הביא בשם הרב 'נחלת בנימין' (דף קנא ע"ב):

'וכבר ידעינן בכמה מקומות מדברי רז"ל, דעפר א"י הוא קשה יותר משאר כל הארצות וארצה צונמא, ולכך מתבשלים פירותיה תחילה'.

ועוד מעלה מצאנו בפירותיה של הארץ, שטעמיהם מגוונים. וכך כותב הספרי על הפסוק (דברים יא, יא): 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם':

'ארץ הרים ובקעות, מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר... רשב"י אומר, שנים עשר ארצות ניתנו כנגד י"ב שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות ארצו של זה לטעם פירות ארצו של זה, ולא טעם פירות של זה לטעם פירות של זה'.

וביאר ה'צוף דב"ש' בשם הרב הגדול ב'ספרי דבי רב' (פרק רמה):

'דמשום הכי כתוב הרים ובקעות בלשון רבים, לומר דאפילו פירות הר זה לא יהיו שווים לפירות הר אחר וכן בבקעות... ואתא רשב"י למימר, דלמאי נפקא מינא הודיענו זה הכתוב, וקאמר להודיע שבחן של ישראל, שלכל שבט ושבט ניתן בארצו טעם בפני עצמו'.

ריבוי הפירות בארץ ישראל מראה על שבחם ומעלתם, והביא שם (פרק רלה, בשם מדרש ילקוט) שמעלת ארץ ישראל היא שיש בה מכל הפירות שבעולם: 'משחקת בתבל ארצו' - רשב"י אמר, תבל זו ארצו, ולמה נקרא שמה תבל? שהיא מתובלת מכל ארצות, שכל הארצות מה שיש בזו אין בזו, אבל א"י אינה חסרה כלום, שנאמר לא תחסר כל בה'.

אך הוסיף ה'צוף דב"ש' לכתוב שמעלה זו מותנית ברמתם הרוחנית של יושבי הארץ: 'בשעה שישראל עושים את התורה אין פירותיה קלים'.

למדנו מדבריהם, שאיכותם של פירות ארץ ישראל תלויה ברמה הרוחנית של יושבי הארץ.

קדושת הארץ וקדושת הפירות

מדוע השתבחה ארץ ישראל דווקא בפירותיה ולא בדברים אחרים? מבאר בעל 'שער החצר' (פרק נו) בשם ספר 'נחלת בנימין' (סימן קלח) שכל הנברא מוקדם יותר בבריאת העולם, הוא רוחני ומקורי יותר. כך גם בקרבנות; הקרבנות מתחלקים לשלושה סוגים: זבחים (בהמות), עופות ומנחות (תבואת הארץ); ואפשר לראות בבירור שפרי האדמה 'ספירי' (מקורי) ורוחני יותר מבשר העופות ובשר העופות אינו גס כבשר הבהמות. והמחבר כותב שם שאף האדם, ככל שהוא חומרי יותר, כך הוא ממהר לחטוא. כך גם ארץ ישראל כולה פנימית, מקורית וקדושה וראוי לה להשתבח דווקא בפירות הארץ מכיוון שהם מקוריים ורחוקים יותר מן החטא.

מצבם של הפירות לא מושפע רק מרמתם הרוחנית של יושבי הארץ, אלא גם ממצבה של ארץ ישראל: יש קשר ישיר בין בניינה או חורבנה של ארץ ישראל לבין קדושת הארץ ופירותיה.

בעל 'שער החצר' עמד על הקושי באמירה 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' בברכה, וכתב (פרק קסט):

'וקשה, וכי לאכול מפריה אנחנו צריכים כמה פעמים לבקש מהשי"ת. והכוונה על פי מה שכתבו המקובלים, שבזמן שהייתה א"י בקדושתה ומזבח בנוי על תילו, קדושת פירות א"י וטעמם היה גדול מקדושת המן וטעמו, ובשביל זה לא ירד המן בא"י, רק במדבר ארבעים שנה, כי לא היו צריכים בא"י לקדושת המן. וכבר ידוע גודל הזדככות אכילת המן, שהוכרחו לאכול המן שיזדכך גופם לקבלת התורה הקדושה, ועוד כמה מעלות נפלאות כידוע'.

כלומר, השפע הרוחני שהשפיע הקב"ה על בני ישראל, עבר דרך אכילת המן: המן היה מזון אלוקי-רוחני, והוא נבלע בעצמותיהם של ישראל וכך זיכך אותם. אך מאז הכניסה לארץ, החל השפע האלוקי לעבור דרך אכילת פירות ארץ ישראל, והשפע האלוקי שעבר במדבר דרך המן התחלף בשפע האלוקי שעובר בארץ דרך אכילת פירותיה.

ממשיך הרב המחבר וכותב שם:

'מעתה נוכל להבין גודל קדושתנו באכלנו פירות של א"י, ולזה כוונתנו בבקשתנו ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה - לשבוע מקדושת טובה. וזה שאמרו רז"ל סוף פרק קמא דסוטה: דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאווה משה רבינו ע"ה להיכנס לא"י, וכי לאכול מפריה היה צריך או לשבוע מטובה. וקשה, וכי יעלה על דעתך לומר זה. אבל באמת, זה רמזו בלשונם הזך - וכי לאכול מפריה היה צריך, הלא חומרו נזדכך מכל וכל, וראייתו משהייתו בשמים ארבעים יום בלי אכילה ושתיה כלל, ופה אל פה אדבר בו כתיב, ואיזה מעלה וקדושה יתווסף בו באכילתו מפירותיה. ותירצו, באמת לזה לא היה צריך עוד, רק לקיים המצות הנוהגות שמה'.

משמע מדבריו שיש קשר הדדי בין פירות הארץ לבין המצב הרוחני של יושביה:

ככל שאנו במדרגה גבוהה יותר כך פירותיה של ארץ ישראל משובחים וקדושים יותר, וככל שאנו אוכלים את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל כך אנו מתקדשים ומיטהרים. ראיה לכך הביא הרב 'צוף דב"ש' משאלת חז"ל על משה רבנו 'וכי לאכול מפריה הוא צריך?' מכאן למדנו שאכן משה רבנו במעלתו האלוקית אינו נזקק לאכול ולהיות מושפע מפירותיה של ארץ ישראל, אך בעבור כל עם ישראל, אכילת פירות הארץ משפיעה קדושה וטהרה.

בעל 'שער החצר' מפליג במעלת אכילת פירות ארץ ישראל עד כדי כך שהוא כותב שהצורך באכילה נברא בעיקר לשם אכילת פירות ארץ ישראל, וכך כתב (פרק רז):

'הנה צריך להבין עניין בריאת האדם שאין לו קיום רק על ידי אכילה ושתיה, שלכאורה אינו מובן למה ברא הבורא ב"ה את העולם שיהיה מוכרח לבחינות גשמיות, דהיינו אכילה... אך נוכל להבין כל זה בדרך עבודה. דהנה עיקר כוונת הבורא ברוך הוא בבוראו בחינת אכילה, היה רק בשביל בחינת א"י. מחמת שפירות א"י יש להם קדושה כל כך, כשאדם אוכל מפירות א"י שהם ז' מינים שנשתבחה בהם א"י, ואוכל אותם בקדושת הגוף, מעורר שבעה מידות עליונות ונקשר ונדבק לבחינת קדושה, ובא לבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים' וכו'... העולה מכל מה שכתבנו, שבחינת אכילה הוא עבדות גדול להדבק על ידה לבחינת קדושה על ידי פירות א"י'.

בית המקדש ופירות הארץ

בית המקדש הוא מעין בבואה והשתקפות של מצבו של עם ישראל. דבר זה התבטא בכמה דרכים כגון: מצב הכרובים, חמישה דברים שחסרו בבית שני ועוד. אף ליבול הפירות של ארץ ישראל יש קשר לבית המקדש, כמובא בירושלמי (יומא פ"ד ה"ד):

'אמר ר' אחא בר יצחק, בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו, ובשעה שהיו אלו שבחוץ עושין פירות, אלו שבפנים עושין פירות, הדא הוא דכתיב: פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן וגו'. ואימתי יבשו, אמר ר' חנינא בר יצחק, בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל, דכתיב: ופרח לבנון אומלל'.

מה רצה שלמה המלך לבטא בציור האילנות בבית המקדש? ויותר מכך, מדוע בזמן שיש פריחה באילנות שבבית המקדש יש גם פריחה באילנות שמחוץ לבית המקדש?

אלא מכיוון שבית המקדש הוא מקור הכול ומכוחו הכול, כאשר הכל כשורה יש יחס ישיר בין פירות המקדש לפירות החוץ. ולכן כאשר יש פריחה מחוץ לבית המקדש, סימן שהמצב הרוחני טוב, ומצב זה משתקף באילנות שצר שלמה המלך בבית המקדש.

הרב 'צוף דב"ש' הביא בהמשך הדברים את דבריו העמוקים של הרב הקדוש בספר 'אגדת אליהו' בעניין קשר פנימי זה:

'דטעם שצייר שלמה המלך ע"ה כל מיני אילנות במקדש, לפי שעל ידי אוכלו אדם הראשון מן העץ נתקלקלו צינורי השפע בחטאו, ונתלבשו כל הדברים בקליפה, וניטל טעם הפירות, והעולם היה מתמוטט והולך, עד שציווה הקב"ה המקדש בטיבור העולם, היא א"י, וכל מה שלמעלה ומטה כלול במקדש כנודע, כדי שיתבסמו כל הדברים המקולקלים בעוונו. ועל ידי ציור כל מיני אילנות בבית המקדש, ועל ידי עבודת ה' הנעשית בו על ידי כהן גדול בלא מום, דוגמתו של אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה בלי מום, בו מתבסמים כל הדברים שבעולם, וחוזר למקומו טעם הפירות וריחן, כי בהיותן במקום עבודת ה' כל מיני אילנות, מתבסמים גם אותם שמבחוץ... וזה שאמרו רז"ל, משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות'.

בית המקדש הוא מקור הברכה לעולם כולו, בבית המקדש ישנם השלֵמוּת והתיקון לכול, שלמה המלך מצייר אילנות פרי בבית המקדש בכדי לתקן את חטא אכילת הפרי של האדם הראשון ולהשפיע שפע טוב על פירותיה של ארץ ישראל, ומכוח שפע זה מושפעים גם פירות העולם כולו.