מחנוכה לט"ו בשבט

נאמר בתורה (דברים יט, יט): 'כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות, כי האדם עץ השדה'.

התורה הקבילה את האדם לאילן. המהר"ל (חדושי אגדות, ח"ב עמ' קיט) מבאר את ההקבלה הזו בצורה נפלאה, ואומר:

כי האדם עץ השדה - רק שהוא אילן הפוך. כי העץ - שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם - שורשו הוא הראש למעלה, והידיים הם ענפי האילן, והרגלים הם ענפים על ענפים, גופו - עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך? כי העץ שורשו למטה, מפני כי חיותו מן האדמה ולשם פונה שורשו לקבל חיותו מן האדמה. והאדם - חיות נשמתו מן השמים.

בעניין נרות חנוכה, הגמרא (שבת כא ע"א) אומרת שצריך להניחם על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי ניסא, אך בשעת הסכנה מניח על שולחנו ודיו. ומבאר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת שם), שבשעת הסכנה, בשעה שהגויים אינם מבינים את ערכם של ישראל, ואינם מבינים את התועלת שבחיים האלוקיים והמוסריים של ישראל, כי אז אין לנו ברירה אלא להתכנס בתוך עצמנו, לאגור בתוכנו כוחות רוחניים, 'עד שיפוח היום ונסו הצללים'.

כמו באדם כן באילנות, וכך נאמר במשנה (ר"ה פ"א מ"א): 'באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמישה עשר בו'.

המשמעות העיקרית של ט"ו בשבט היא לקביעת המעשרות. פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט מעשרותיהם לפי השנה שעברה, ואם חנטו לאחר ט"ו בשבט מעשרותיהם לפי השנה הבאה.

רש"י (ר"ה יב ע"ב ד"ה מנא הני מילי) ותוס' (שם יד ע"א ד"ה באחד) מסבירים שט"ו בשבט הוא התאריך שקובע זאת, מפני שדרכו של האילן היא לאגור את המזון ואת הכוחות שיצטרך בעתיד:

אילן גדל על מי שנה שחנט בה, שע"י שרף שבא באילן לפני חנטה - פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל.

הרבה אנו יכולים ללמוד מן האילנות. יש בהם מחשבה לעתיד: האילנות אוגרים את השרף לצורך הוצאת הפירות העתידיים. ויש בהם דבקות במטרה והשתרשות: שורשי האילנות מחפשים, מוצאים ומגיעים לכל טיפת מים שנמצאת בסביבתם, ומשתרשים עמוק עמוק באדמה.