הנטיעה בארץ ישראל כנטיעות גן עדן

נטיעת עצים בארץ ישראל, מלבד שיש בה ערך אוניברסלי של 'לשבת יצרה', כמו לכל נטיעה אחרת בעולם, הרי יש בה גם משום קיום של מצוות ישוב הארץ ששקולה לכל המצוות שבתורה. ואם בעצי מאכל עסקינן, מתפשטת הנטיעה גם לעבר קיום מצוות נוספות, כגון ערלה, תרומות, מעשרות, ביכורים ושמיטה, ובנטיעת דגנים גם לעבר מצוות חלה, עומר, שתי הלחם ועוד.

אחרי עיון בתנ"ך ובחז"ל מתברר שלנטיעת עצים בא"י יש משמעות הרבה יותר גדולה ומקיפה.

כשהתורה מצווה אותנו על איסור ערלה, היא משמיעה לנו גם כי טוב וחשוב ואף חובה לנטוע עצים בארץ ישראל: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל' (ויקרא פרק יט, כג). כך פירש זאת רבי חיים בן עטר בפרושו אור החיים:

'ג' מצוות נאמרו כאן,  א. ביאת הארץ על דרך אומרם (כתובות קי ע"ב) הכל מעלין לארץ ישראל  וכו'.  ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג. לנהוג שני ערלה'. 

חז"ל בעקבות פסוק זה, העלו על נס את נטיעת עצי המאכל בארץ והשוו אותה לנטיעת הגן הראשון בעולם על ידי בורא העולם: כך נדרש בויקרא רבה (פרשה כה, ג):

'ר' יהודה בר' סימון פתח: אחרי ה' אלוקיכם תלכו. אמר רבי יהודה בר סימון, וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה, אותו שכתב בו בים דרכך ושבילך במים רבים, ואת אמרת אחרי ה' אלוקיכם  תלכו?'

ובו תדבקון - וכי אפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכתב בו: כי  ה' אלוקיך אש אכלה? ואת אמרת ובו תדבקון? אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: ויטע ה' אלוקים גן בעדן, אף  אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, הה"ד כי תבאו אל הארץ  ונטעתם  כל עץ מאכל.

גירוש האדם מגן עדן גרם לריחוקו ובידודו מבורא העולם. עד לחטאו של האדם, התהלך ה' בתוך הגן במחיצתם של אדם וחוה, והם לא זעו ולא נבהלו ולא התביישו מפניו, ואילו לאחר חטאם הם התחבאו בתוך עץ הגן מפני פחד ה' ומהדר גאונו. עתה עם בואם של ישראל לארץ, נוצרה הזדמנות גדולה לחזור אל ה' ולהידבק בו, על ידי נטיעת גן חדש בא"י, שיהיה מעין הגן הקדמון בעדן.

כמובן, שלא די בנטיעת גן בלבד, אלא גם בהליכה בחוקות ה' ובשמירת מצוותיו ואז תתקיים ההבטחה הגדולה האמורה בספר ויקרא (כו, ד- ו, י- יב):

'ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם... ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם'.

הבטחה זו מחזירה אותנו לגן עדן, כפי שכתב שם רש"י:

'והתהלכתי בתוככם -  אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר והייתי לכם לאלוקים'.

 כשהתורה הבטיחה להביא אותנו אל ארץ טובה ורחבה אשר לא במסכנות נאכל בה לחם, כוונתה הייתה לארץ שאוכלים בה לחם ללא זעת אפיים, ללא יגיעת כפיים, ללא עצבות ורוב וכעס, אלא בשמחה ובטוב לבב, כפי שמתואר במדרש תנחומא (פרשת קדושים סימן ז):

'אילו זכו בני אדם, עד עכשיו כך היה, אדם נוטע אילן ועושה פרות מיד. כיון שחטא אדם נתקללה האדמה שנאמר: ארורה האדמה בעבורך. מכאן ואילך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, זרע חטים ומצמיחה דרדרים, שנאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך.

א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ אשר לא  במסכנות תאכל בה לחם, כיון שבאו לארץ ישראל התחילו חוטאים, שנאמר ותבאו ותטמאו את ארצי, ולא הייתה עושה פרות כראוי, היו זורעין הרבה ומביאין מעט, שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט, למה? שביטלו את הביכורים. אכול ואין לשבעה, משבטל לחם הפנים. שתו ואין לשכרה, משבטל ניסוך היין. לבוש ואין לחום לו, משבטלו בגדי כהונה. והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, משבטלו עושי צדקה.

אבל לעתיד לבא אין הקב"ה עושה כן, שנאמר: ועתה לא  כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נאום ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה.

 לדעתו של רבי מאיר, הנטיעה בארץ ישראל אמורה הייתה להיות כל כך טובה ומשובחת, עד שטעם העץ היה צריך להיות כטעם פריו. כך בגמרא סוכה (לה ע"א):

'תנו רבנן: פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין?  כדתניא, היה רבי מאיר אומר, ממשמע שנאמר ונטעתם  כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל, מה תלמוד לומר עץ מאכל? עץ שטעם עצו ופריו שווה'.