ט"ו בשבט וקדושת הארץ

במה ניכר ט"ו בשבט בתור ראש השנה לפירות האילן? נדמיין את ט"ו בשבט לפני אלפיים שנה, בשנת ג' תש"ע (גם אז חל הוא בשבת), מה  עשו באותו ליל שבת בארץ ישראל, כאשר בית המקדש היה קיים? נראה שלאחר סעודת שבת ישב בעל הבית עם בני ביתו, סביב לשולחנו המעוטר בפירות שגידל בגינתו שבארץ ישראל, והסביר שלהיות עובד אדמה אין פירושו להיות עבד לאדמה, אלא עבד להקב"ה בקיום המצוות התלויות בה. מכאן המשיך בעל הבית ושאל וביאר, מהי אדמת הקודש? מהי ארץ ישראל? הוא תיאר כיצד הובטחה הארץ לאברהם אבינו ונתקדשה בכיבוש יהושע בן נון, ולאחר מכן בטלה קדושתה הראשונה בגלל כיבושיו של נבוכדנצר; עד שלאחר שבעים שנה חזרו ישראל ובראשם עזרא ונחמיה, ויישבו את הארץ. אז החלה הקדושה השנייה, שהיא קדושת ההתיישבות בארץ, דונם פה ודונם שם, כך קודשה ארץ ישראל בקדושה הקבועה וקיימת לעד.

לאחר הקדמה זו, וודאי המשיך בעל הבית ללמד לבני ביתו, כיצד קיים את המצוות התלויות בארץ בפירות: קיים דיני הרחקה, כדי להימנע מאיסור כלאיים; מנה מניין שנים, כדי שלא לאכול פירות ערלה. וודאי המשיך והסביר מדוע פירות אלו, שחנטו לאחר ט"ו בשבט, כבר אינם פירות ערלה, וסיפר כיצד נתן לשכניו הכוהנים והלויים תרומות ומעשרות מן מהפירות; וכך המשיך ועסק עם בני ביתו עוד ועוד במצווות התלויות בארץ. כשישים שנה לאחר מכן (ג' אלפים תתכח) חרב הבית, גלו ישראל ממקומם ופסקה עבודת אדמה בישראל. מאותו הזמן התמעטו מקיימי המצוות התלויות בארץ והעוסקים בהן, והונחו אלו בקרן זווית. כשאנו חוזרים לאדמתנו, עלינו לחזור לאותו ט"ו בשבט כפי שוודאי נהג אותו בעל הבית לפני כאלפיים שנה, בזמן שהמקדש היה קיים; ולהקדיש את היום ללימוד וקיום המצוות התלויות בארץ, מתוך תפילה שנזכה לקיים את המצוות התלויות בארץ בשלמותן, במהרה בימינו.