נר חנוכה בשמן טבל

א. השוואה בין הדלקת נ"ח משמן שריפה להדלקה משמן טבל

נאמר בירושלמי (סוף תרומות):

"א"ר ניסא... מי שאין לו שמן חולין - מדליק שמן שריפה בחנוכה".

ופסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח):

"ומי שאין לו שמן חולין להדלקת נר חנוכה - מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן".

המשנה למלך (הל' תרומות פ"ב הי"ד) רצה בתחילה לתלות את היתר הדלקת נר חנוכה בשמן שריפה[1] בשאלה אם הנאה של כילוי אסורה מדאורייתא או מדרבנן, שכן רק אם האיסור הוא מדרבנן - במקום מצווה לא גזרו. לבסוף כתב המשל"מ שהסיבה להיתר היא משום שאינו נהנה מהנר. ולפי"ז כתב, שכשם שמותר להדליק נ"ח בשמן שריפה, משום שאינו נהנה מהנר, כך מותר להדליק נ"ח גם משמן טבל משום שאינו נהנה מהנר. ובטבל האיסור הוא ליהנות הנאה של כילוי, ומצוות לאו להינות ניתנו. 

ולענ"ד יש להקשות ממה שכתב בעל המאור (שבת דף ט ע"א מדפי הרי"ף ד"ה למ"ד) שנר חנוכה מותר להשתמש בו שימוש של מצוה כגון לאכול לאורו סעודת שבת. והרי סעודת שבת להנאה ניתנה[2].

לשיטתו קשה כיצד התירו להדליק נ"ח בשמן שריפה, הרי עלול ליהנות מנר חנוכה לצורך סעודת מצווה? וע"כ צ"ל לדעתו שהטעם שהתירו שמן שריפה בנ"ח אינו משום שאינו נהנה מהנר, אלא משום שבמקום מצווה - לא גזרו, וא"כ ה"ה בשמן טבל. אך להרמב"ן (מלחמות ה' שבת שם ד"ה אמר הכותב) הסובר שנ"ח אסור בכל הנאה שהיא, י"ל שהתירו להדליק נ"ח בשמן שריפה משום שאינו נהנה[3].

ויתכן לומר שהיתר הדלקת נ"ח בשמן שריפה הוא כמו היתר של צרכי רבים, שהרי נר חנוכה הוא לשם פרסומי ניסא והוא כצורך הרבים, או אולי נחשב כהדלקה ברשות כהן, כיון שמן הסתם הכהנים מסכימים שיעשו מצוה בממונם[4]. ואמנם מדברי המשנה למלך, נראה שאינו מסכים לסברה זו, כיון שתלה את היתר ההדלקה לצורך הרבים בכך שקיי"ל שאיסור הנאה של כילוי בשמן שריפה הוא רק מדרבנן. ולדברינו י"ל שאפילו אם נניח שאיסור הנאה משמן שריפה הוא מדאורייתא - מותר להשתמש בשמן שריפה ברשות הכהן, וכאמור צורכי רבים הם מן הסתם על דעת הכהן[5].

יש לכאורה להקשות קושיא נוספת על בעל המאור. הוא עצמו סובר במקום אחר (ר"ה דף ז מדפי הרי"ף ד"ה אמר רבא) שבמצוות דרבנן - מצוות ליהנות ניתנו. וא"כ גם אם היה סובר בנ"ח כהרמב"ן שנ"ח אסור בכל הנאה שהיא, מכיון שהדלקת נר חנוכה היא מדרבנן, נמצא שהנאתו - הנאה וא"כ הוא עובר עבירה בכך שהוא נהנה משמן שריפה. וע"כ צריך לומר שדעת בעל המאור היא שאיסור הנאה בשמן שריפה היא רק מדרבנן, ובמקום הדלקת נר חנוכה - לא גזרו רבנן.

ולהלכה, כתב בשערי תשובה (סי' תרעג ס"ק א בשם השער אפרים) דלא קיי"ל כבעל המאור, ואף במצוות דרבנן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן מותר להשתמש בנ"ח בשמן האסור בהנאה, שכן אינו נהנה מההדלקה. ולפי"ז ה"ה בשמן טבל.

ב. איסור הנאה של כילוי בטבל - מדאורייתא או מדרבנן

נאמר בתוספתא (דמאי פ"א הי"ח):

"...אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם הגוי בטבל..."

וכתב על זה החזו"א (דמאי סי' ד ס"ק טו ד"ה ואין עושין):

"מכאן יש להוכיח דאיסור כילוי של טבל אינו על הבעלים, שחייב לעשר, אלא אפילו בשל אחרים, ואף שאינו נהנה כלל. ואפשר שהוא מדרבנן.

ויש לבאר את הוכחתו שמכיון שהתוספתא אוסרת לעשות עם הגוי בטבל, משמע שהגוי הוא הבעלים של הטבל, ואף שהישראל העושה עמו אינו נהנה כלל מהטבל - אסור לו להשתתף בכילוי הטבל. מה גם שהגוי עצמו אינו מחוייב בהפרשה, ואעפ"כ נאסר הכילוי ומכאן מסיק החזו"א שאיסור הכילוי הוא איסור עצמי, ואינו בגלל שיש חובת גברא על הישראל להפריש תרו"מ, וכשהוא מכלה את הטבל - הוא מבטל מצוות הפרשת תרו"מ[6].כמו כן אין לומר שכילוי טבל יש בו הפסד ממון הכהנים, שהרי בטבל של גוי אין לכהנים זכות כלל. ומכיון שאין מקור ברור לאיסור זה כתב החזו"א שאולי איסור הכילוי הוא רק מדרבנן. ויתכן שגם אם נניח שהנאת כילוי טבל אסורה מהתורה - וכמו שדן המל"מ בדבר - זהו רק בטבל שיש בו חיוב תרו"מ בפועל, אך טבל של גוי, שאין בו חיוב תרו"מ בפועל אסור רק מדרבנן.

הרמב"ם לא הביא תוספתא זו להלכה. ובמראה הפנים (ירושלמי דמאי דף ג ע"ב ד"ה אין) פירש שהתוספתא מדברת בפירות שגדלו ונתמרחו ברשותו של הנוכרי, וכיון שסוברת היא כמ"ד שאין קנין לגוי להפקיע מתרו"מ - לכן חל על הפירות דין טבל ואסור ליהנות מכילויים, ככל טבל אסור. אך הרמב"ם פסק אמנם כמ"ד "אין קנין", אך במקרה שגם הגידול וגם המירוח היה ע"י גוי מודה הרמב"ם, שאין הפירות טבל, אם מפני שמירוח גוי פוטר, ואם מפני שכאשר הקרקע ביד הגוי אמרי' "יש קנין". לכן דחה הרמב"ם תוספתא זו מההלכה.

ויש להקשות על פירוש מראה הפנים, שבמקרה שהפירות גדלו אצל הישראל ורק התמרחו ע"י הגוי, חייבים הפירות בתרו"מ, וא"כ היה צריך הרמב"ם להביא את התוספתא להלכה באופן כזה[7]. ואולי מראה הפנים סובר שבטבל דרבנן לא אסרו הנאה של כילוי, ולכן א"א להעמיד את התוספתא במקרה שהתמרחו ע"י הגוי, שכן בכה"ג איסור הטבל הוא רק מדרבנן. וזה מובן יותר אם נאמר שאיסור הנאה של כילוי טבל הוא רק מדרבנן, ולכן בטבל דרבנן - לא גזרו. אך המל"מ הרי סובר כדעת הרמב"ם שהנאה של כילוי טבל אסורה מהתורה, כי הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ב) לא חילק בין איסור הנאה מתרומה לאיסור הנאה מטבל. אך י"ל אדרבה, אולי גם איסור הנאה מתרומה הוא רק מדרבנן וכמו שסבר המל"מ בתחילת דבריו, והוא הדין גם בטבל. ועי' חזו"א (דמאי סי' ד ס"ק ב) שמביא את ספקו של המשל"מ (הל' תרומות פ"ב הי"ד) בהקשר להנאה של כילוי בטבל, ומוכיח מדברי הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ב) שהביא מקור לאיסור הנאה של טבל מהפסוק "את משמרת תרומותי", שלדעתו איסור זה הוא מהתורה. וכיון שלדעת החזו"א ס"ל לרמב"ם שאיסור הנאה של כילוי טבל הוא מדאורייתא, לא יכול היה החזו"א לקבל את הסברו של מראה הפנים להשמטת הרמב"ם את התוספתא בענין גוי.

היוצא מהנ"ל שאם איסור הנאה של כילוי בטבל הוא מדרבנן מותר להדליק נ"ח משמן טבל, כיון שבמקום מצווה לא גזרו, אך גם אם נניח שהנאה של כילוי טבל הוא מהתורה - מצוות לאו ליהנות ניתנו, ומותר להדליק נ"ח בשמן טבל.

ג. הנאה מטבל - גזל הכהן

בס' תורת הארץ (לר"מ קלירס ח"א פ"ב אות ח) כתב שגם אם מותר להדליק נ"ח בשמן טבל, זהו רק בטבל שאין בו גזל כהן, כגון שירש טבל מאבי אמו כהן וכדו'. אך בד"כ שמן טבל - יש בו גזל הכהן, וממילא אסור להדליק בו משום גזל חלק הכהן שבשמן. וכיון שמדליק נ"ח בשמן גזול, הרי זו מצוה הבאה בעברה, לא יצא ידי חובתו.

אלא שיש לעיין בדבריו, שכן במצווה דרבנן נחלקו הראשונים אם יוצא י"ח במצווה הבאה בעבירה אם לאו. בגמ' (סוכה ל ע"א) מצאנו בזה מחלוקת, שלר' יוחנן לולב הגזול - פסול כל שבעה, ומכאן שהפסול של מצווה הבאה בעבירה הוא גם במצווה מדרבנן; ולשמואל הוא פסול רק ביו"ט ראשון שחובת הנטילה היא מהתורה, אך בשאר הימים - כשר, כי במצווה דרבנן אין פסול של מצווה הבאה בעברה.

בשו"ע (או"ח סי' תרמט סעי' ה) נחלקו בדבר המחבר והרמ"א. המחבר פוסק כשמואל, והרמ"א פוסק כר' יוחנן. כלומר, מי שנוהג כמנהגי אשכנז - לא יצא י"ח בהדלקת נ"ח בשמן גזול. (וגם לדעת המחבר צ"ע לפי מה שפסק שם סעי' א שגזול פסול לגזלן כל שבעה).

ד. מצווה הבאה בעבירה

נאמר ברמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"ט):

"כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר..."

נראה שהרמב"ם פסק כך גם בזמן שהמקדש היה קיים וגם במקום המקדש, למרות שלולב נהג במקדש ז' ימים מהתורה ובכל זאת הכשיר לולב הגזול בשאר הימים. וצריך לבאר לדעתו, שיש הבדל בין נטילת לולב במדינה ביום טוב ראשון, לבין נטילת לולב במקדש ביתר הימים אף שהן נטילה זו והן נטילה זו הן מדאורייתא. ביום טוב ראשון המצווה היא בעצם הנטילה. ביתר הימים אין מצוות הנטילה במקדש מצד עצם הנטילה אלא מצד שמחת יו"ט, "ושמחתם לפני ה' א-לקיכם". ומכיון שהלולב אינו החפצא של המצווה אלא האמצעי לצאת ידי חובת השמחה - אין פסול משום מצווה הבאה בעברה. מצאנו סברה דומה לזו בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות שופר שפסק ששופר הגזול כשר משום שהמצווה היא בקול. כלומר השופר עצמו אינו החפצא של המצווה, אלא רק הקול היוצא ממנו.

לפי"ז צ"ע בנר חנוכה, האם השמן הוא החפצא של המצווה, או שמא השמן עצמו אינו החפצא של המצווה, והחפצא של המצווה הוא האור יוצא מהנר. ולכאורה נראה שהאור היוצא מההדלקה הוא המצווה, שהרי הדלקה עושה מצוה, ואילו השמן היה החפצא של המצווה, הלא כל שמן המצווה נותר בכלי?! ולפי"ז שמן הגזול אינו פוסל את המצווה משום מצווה הבאה בעברה, כיון שאינו החפצא של המצוה, גם אם נאמר שבדרבנן יש מצווה הבאה בעברה.

אך הדבר צ"ע. כי אף שכבתה אין זקוק לה, בכל זאת בעינן שיעור של שמן! ומכאן שהשמן הוא החפצא של המצווה. ויתכן לומר שבזה נחלקו הפר"ח והנשמת אדם. הפר"ח (סי' תרעה ס"ק ב) כתב שלדעת הרא"ש אם לא שם בתחילה שמן כשיעור, אינו רשאי להוסיף שמן, אלא עליו לכבות את הנר ולהדליקו מחדש בברכה כאשר יש שמן כשיעור. הנשמת אדם (כלל קנד ס"ק א) תולה זאת בשני תירוצי הגמ' ולדעתו לא יברך על ההדלקה החדשה, כי יתכן שיצא בהדלקה הראשונה. כלומר, לדעת הפר"ח השמן הוא חפצא של המצווה. ולדעת הנשמת אדם השמן אינו חפצא של המצווה; וצ"ע.

והנה בשמן הגזול נחלקו הפוסקים אם יש פסול של מצווה הבאה בעברה. השואל ומשיב (מהדו"ג ח"א סי' שמט) פסל את ההדלקה משום מצווה הבאה בעבירה, ואע"פ שהשמן נאסר בהנאה בגלל נ"ח ונקנה בשינוי, ברגע ההדלקה עוד לא נאסר. והארץ-צבי (תאומים או"ח סי' נב) חולק ומכשיר את ההדלקה, משום שבמצווה דרבנן - לא אמרינן מצוה הב"ע, וכמו שבמרור גזול יוצא י"ח בזה"ז (עפ"י המקו"ח (סי' תנד). ויש להעיר על דבריו מפסק הרמ"א (סי' תרמט שם) שלולב הגזול ביו"ט שני ג"כ פסול, אף שהיא מצווה מדרבנן, וצ"ע.

בספר מקראי קודש (להגרצ"פ סי' נא, הערה 4) הביא מהשד"ח בשם נהר שלום שאפילו לפוסקים הסוברים שבמצווה דרבנן - לא אמרינן מצווה הבאה בעבירה, מ"מ בנר חנוכה שהקרן מתכלה לגמרי וא"א להשיב את הגזילה לבעליה - כו"ע מודים שההדלקה פסולה משום מצווה הבאה בעבירה (אך מהמקו"ח הנ"ל משמע שאינו סובר כן).

ה. חלק הכהן בטבל

יש לערער על הנחת הגר"מ קלירס שהמדליק בשמן של טבל עובר על איסור גזל, בגלל חלק הכהנים המעורב בטבל.

אמנם זוהי דעת התוס' (סוכה לה ע"א ד"ה אתיא) אך הרמב"ן בספרו לולב הגדול חולק עליהם וסובר שאין לפסול אתרוג של טבל משום שאינו בכלל "לכם" כי אפשר להפריש עליו ממקום אחר.

וסברת התוס' עצמה צע"ג; עי' ספר מנחת ברוך (סי' צו) שהקשה עליהם מכמה מקומות. ולכאורה סברתם היא רק למ"ד מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין?! וכי אדם יכול להקדיש טבל, הרי אין אדם מקדש דבר שאינו שלו? והאוכל טבל פטור מן התשלומין ובפרי יצחק (ח"ב קונ"א לס' יט) הקשה מכהן שהוא בעליו של טבל. ולענ"ד יש להקשות מביטול ברוב, שמהתורה טבל בטל ברוב ורק מדרבנן - אינו בטל, אם מפני "דבר שיש לו מתירין", ואם מפני שכהיתרו - כך איסורו (ע"ז עג ע"ב). ולכאורה אם יש בטבל חלק שהוא ממון של הכהנים, מדוע ייבטל הטבל ברוב?, הרי ממון אינו בטל ברוב!

ולכן נראה לומר שאין לכהנים חלק ממשי בטבל, אלא יש להם רק זכות בטבל, לכשיפרישו התרומות והמעשרות ממנו. וזכות זו מגבילה את הבעלות של הבעלים על הטבל. וכעין זה כתבו באוצר מפרשי התלמוד (סוכה לה ע"א הערה 148). לכן לענין אתרוג ומצה דבעינן "לכם" באופן חיובי שהאתרוג והמצה יהיו של הבעלים לגמרי, אין כאן "לכם" גמור, כי יש לכהנים זכות בכוח. אך מאידך בוודאי שאין לומר שהגוזל טבל גוזל את הכהנים ועובר על "לא תגזול" מדאורייתא. ולכן נראה שאין כאן מצווה הבאה בעבירה.

ובפרט י"ל לגבי המקרה המובא בתוספתא, בטבל שנמצא ברשות נוכרי, שכן הנוכרי אינו חייב להפריש תרו"מ, והוא גם לא יפריש תרו"מ, לכן אין איסור גזל במי שנהנה משמן טבל של נוכרי.

ו. בעלות בנר חנוכה

הגרצ"פ (מקראי קודש לחנוכה סי' כא-כב) סובר שהשמן של נ"ח צריך להיות של הבעלים, שאל"כ לא יצא ידי חובתו. וא"כ לדעתו שמן של טבל אינו יכול להיות שייך לבעליו, לדעת התוס' (סוכה שם) וא"א לצאת בו ידי חובת נר חנוכה, כי נ"ח דינו כאתרוג ומצה שהם צריכים להיות שייכים לגמרי לבעלים.

אלא שהגרצפ"פ מסתמך על ההלכה שאכסנאי צריך להשתתף בפריטי. והוא הבין מזה שהשמן צריך להיות שייך למדליק, ואם לאו - לא יצא י"ח. אך באמת אין מכאן ראייה; הפריטי לא נועדו כדי שהשמן ייקנה לאכסנאי, אלא הם נועדו לשייך את האכסנאי לביתו של האושפיזא, שהרי אינו סמוך על שולחנו. כאשר האורח משלם את הפרוטה, אזי הוא מצטרף לבני הבית, ויוצא מדין "נר - איש וביתו". ואה"נ אם הוא סמוך על שולחן בעה"ב - לא צריך לתת פריטי (עי' משנ"ב סי' תרעז). ולפי"ז בן נשוי גם אם הוא מתארח בבית אביו - אינו צריך לתת פרוטה עבור השמן; וכן כתב בשו"ת גינת ורדים (סי' קנט), שו"ת גן המלך (סי' מא) שבעה"ב המארח אורח, וכל צרכיו עליו - לא צריך פריטי. ועי' בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מג) שכן מנהג העולם שאורח הסמוך על שולחן מארחו - אינו משתתף בפריטי.

נמצא שאין צורך לקנות חלק בשמן מדין בעלות, אלא רק כדי להשתייך לבית כדי שבעה"ב יוציאו כאחד מבני הבית.

כן יש להביא ראיה מאיסורי הנאה ולמ"ד שאיסורי הנאה אין להם בעלים (רש"י וריטב"א סוכה לה ע"א), א"כ לא יוצא בשמן של אסורי הנאה. ולכאורה נ"ח עצמו הרי אסור בהנאה, וא"כ אין לו בעלים וכיצד יוצאים בו? אמנם י"ל שבשעת ההדלקה היה השמן שלו והדלקה עושה מצווה. מיהו דוחק לומר שיוצא י"ח בשמן שכל משך זמן ההדלקה אינו שלו ורק ברגע ההדלקה היה שלו. אלא ע"כ אין צורך בבעלות על השמן כמו באתרוג, אלא שלא יהיה גזול; וכ"כ בשו"ת בית יצחק יו"ד סוס"י קמה).

סיכום

מכל האמור לעיל עולה שהמדליק נ"ח בשמן טבל יצא ידי חובתו.