יום טוב, הלל והדלקת נרות בחנוכה

הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"א-ה"ג) פותח את הלכות חנוכה בתיאור הסיבות לקביעת החג ולמצוותיו:

[א] בית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

[ב] וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

[ג] ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

'ומפני זה'- מפני מה התקינו ימי שמחה והלל, והדלקת נרות? הרמב"ם הדגיש בדבריו שני ניסים מכוננים ומשמעותיים שהובילו לקביעת החג. בהלכה א' תיאר הרמב"ם את הגזרות שגזרו היוונים על עם ישראל ואת הצרות שהצרו להם, את הנס הגדול של ניצחון החשמונאים על היוונים, ואת תוצאותיו: חזרת המלכות לישראל עד סוף ימי הבית השני. בהלכה ב' תיאר הרמב"ם את נס פך השמן שאירע עם כניסת ישראל חזרה להיכל.

נראה שעל בסיס אותו מבנה, כתב הרמב"ם את תקנת חכמים לקיים את ימי חנוכה. ימי החנוכה נקבעו בתור ימים טובים לדורות, בזמן המקביל לזמן שהתרחש בו נס פך השמן - מכ"ה בכסלו, למשך שמונה ימים. הסיבה לקבוע את הימים הללו בתור 'ימי שמחה והלל' - הם בשל נס המלחמה (שנכתב בהלכה א), 'ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס'- הדלקת הנרות היא בשל נס פך השמן (שנכתב בהלכה ב).

הלל- הודאה על ניסי המלחמה, הדלקת נרות - זכר לנס פך השמן. אך גם הדלקת הנרות היא ביטוי להודאה על הנס, ולא רק זיכרון לנס ופרסומו. הרמב"ם מסיים את הלכות הדלקת הנרות כך (הלכות חנוכה פ"ד הי"ב):

מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.

הדלקת הנרות היא תוספת בשבח האל והודיה לו. יש לומר הלל ולהודות על ניסי המלחמה, והדלקת הנרות, מלבד ההודעה על הנס ופרסומו, היא גם תוספת של שבח והודאה על כל הנסים שנעשו לנו.

כך גם ניתן להבין מדברי הריא"ז (שבת כא ע"ב):

לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהן את ההלל,ומודים על הנס בהדלקת הנרותומזכירין אותו בתפילה.

לפי דבריו, הדלקת הנר עצמה היא חלק מההודאה על הנס, ופרסום הנס דרך ההדלקה, מגדיל ומעצים את ההודאה. כך פירש את דברי הרמב"ם וריא"ז, הרב יעקב בצלאל ז'ולטי:

נראה בדעת הרמב"ם דמפרש דהא דאמרו  'הודאה', כמש"כ בפסקי ריא"ז ש"מודים על הנס בהדלקת הנרות", והיינו שעצם הדלקת נר חנוכה שהוא משום פירסומי ניסא, זהו הודאה על הנס, כלומר שמודים על הנס ע"י פרסום הנס.[1] 

ב. חובת העני בהדלקת נר חנוכה

להיות ההדלקה ביטוי לתוספת הודאה ושבח לה', יש השלכה למעשה. הרמב"ם כתב בהמשך ההלכה (הל' חנוכה פ"ד הי"ב), שעני שואל או מוכר כסותו, כדי לקחת שמן ונרות ולהדליק. ה'מגיד משנה' (שם) ציין שמקור דינו של הרמב"ם הוא מארבע כוסות:

נראה שלמדו ממה שנתבאר בפ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז שאפילו עני שבישראל לא יפחות מארבע כוסות. והטעם משום פרסומי ניסא, וכל שכן בנר חנוכה שעדיף מקידוש היום.

המקור לחובת העני בשתיית ארבע כוסות הוא במשנה (פסחים צט ע"ב):

אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

הגמרא (פסחים קיב ע"א) שואלת על הלכה זו מה החידוש שבה, ומשיבה:

לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות - הכא משום [פרסומי] ניסא מודי.

החידוש הוא שאפילו ר' עקיבא, הסובר ש'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', מסכים שעני חייב בארבע כוסות, מאחר שבשתיית ארבע כוסות יש הודאה או פרסום הנס.

ה'מגיד משנה' גם הזכיר שנר חנוכה עדיף מקידוש היום בשל פרסום הנס. את זאת כתב הרמב"ם בהלכה הבאה (רמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הי"ג):

הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום הואיל ושניהם מדברי סופרים, מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס.

אכן, הטעם להקדמת נר חנוכה לקידוש היום הוא משום פרסום הנס, או בלשונו של הרמב"ם-  זיכרון הנס.

ה'לחם משנה' שם העיר על דברי  ה'מגיד משנה', מדוע נר חנוכה הוא 'כל שכן' לעומת ארבע כוסות ולעומת קידוש היום. ונשאר ב'צריך עיון'. שו"ת 'אבני נזר' (או"ח סי' תקא), השיב שקידוש היום היא חובה בינו לבין עצמו, ארבע כוסות היא חובת פרסום לבניו ובני ביתו, ואילו נר חנוכה מפרסמים כלפי חוץ, כלפי רשות הרבים.

לדברי ה'מגיד משנה', הרמב"ם אימץ דין שנאמר בארבע כוסות, שמטרתו פרסום הנס, ויישם אותו בהלכות נר חנוכה, שבהן מצינו דינים רבים שעניינם פרסום הנס.

אך המעיין בדברי הרמב"ם יראה שהרמב"ם קשר את חובת העני להדליק נר חנוכה לעניין תוספת השבח וההלל שיש בהדלקה, ולא לעניין פרסום הנס שיש בה. גם את חובת העני בשתיית ארבע כוסות, הרמב"ם לא קישר לפרסום הנס, אלא להודאה והשבח לה' בעת אמירת ההגדה.

ג. נר חנוכה וארבע כוסות

הרמב"ם משתמש במטבעות לשון דומות בהלכות חנוכה ובהלכות חמץ ומצה.

בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"א-ה"ב) כתב:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים... מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו.

וכתב עוד (שם, ה"ד):

מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

והוסיף (שם, ה"ו):

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. שנאמר (דברים ו, כג) 'ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה, יד)  'וזכרת כי עבד היית' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

כל ההלכות הללו עוסקות בתיאור הדרכים לשבח ולספר על הניסים שאירעו לנו ביציאת מצריים. לאחר כל הפירוט כתב הרמב"ם (שם, הלכה ז):

לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות. 

תקנת חכמים לשתות ארבע כוסות בעת אמירת ההגדה דרך חירות, היא חלק מהשבח וההודאה לה'. המילים שהרמב"ם השתמש בהם בהלכות חמץ ומצה היו: להראות, לספר, להודיע, נסים, להוסיף. באותן מילים ובמילים דומות השתמש הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ג): 'מדליקין בהן הנרות... להראות ולגלות הנס'. ושוב (הלכות חנוכה, פ"ד הי"ב): 'מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו'. סיומה של אותה הלכה היא: 'אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק'. המילים שהשתמש בהן הרמב"ם הם: להראות, להודיע, להוסיף בשבח, הודיה, נסים.

 מכאן שתקנות חז"ל נר חנוכה וארבע כוסות, היו לשם מטרה דומה. להראות, לפרסם, להודיע, ולהוסיף בכך שבח והודאה לה'. ההגדה היא שבח והודאה לה', ושתית ארבע כוסות תוך כדי אמירת ההגדה היא חלק מההודאה. כך גם בחנוכה, אומרים הלל בכל יום, ומוסיפים לשבח ולהודות בהדלקת הנרות בערבי הבתים בכל יום. 

ד. ארבע כוסות - חובת העני או חובת גבאי התמחוי

ההקבלות בלשון הרמב"ם בין הלכות ליל הסדר להלכות חנוכה, יכולות לסייע בידינו גם להבין מהי דעת הרמב"ם בשאלה, כלפי מי נאמרה ההלכה שלא יפחתו מארבע כוסות, כלפי העני או כלפי גבאי התמחוי.[2] הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב) כתב דברים ברורים: 'שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק'. כלומר חובתו של העני לדאוג לנר ושמן, גם בהשאלה או במכירת כסותו. לעומת זאת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"ז) כתב: 'וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות'. בתחילת ההלכה כתב הרמב"ם את התקנה הבסיסית של ארבע כוסות, שכמובן, היא מוטלת על כל אחד ואחד באופן אישי, ובהמשך ההלכה כתב את דינו של העני. פשטות לשונו של הרמב"ם מורה שזו חובה המוטלת על גבאי התמחוי, אך בשל תחילת ההלכה, יש מקום להתלבט כלפי מי נאמרו הדברים. אם נשווה בין ההלכה בהלכות חמץ ומצה לבין ההלכה בהלכות חנוכה, נראה שהרמב"ם יפרש כמו אותן שיטות בגאונים ובראשונים, שלפיהן החובה מוטלת על העני ולא על גבאי התמחוי.[3] כך נפסק מפורשות בשולחן ערוך (או"ח סי' תעב סעי' יג): 'אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין  לד' כוסות'. מעניין לציין שה'מגיד משנה' בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב) השווה בין ההלכות וכתב: 'נראה שלמדו ממה שנתבאר בפ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז שאפילו עני שבישראל לא יפחות מארבע כוסות'. 'לא יפחות' זו חובה אישית. כך הוא גרס, או על כל פנים, כך הוא הבין את הרמב"ם.

ה. חובת נשים בהלל, בהדלקת נרות ובארבע כוסות

נשים חייבות בנר חנוכה ובארבע כוסות, מפני 'שאף הן היו באותו הנס' (מגילה ד ע"א; פסחים קח ע"ב). מה באשר לחובות הנשים באמירת הלל בחנוכה ובליל הסדר?

  בעבר היה נהוג שאחד קורא את ההלל ומוציא ידי חובה את האחרים. במשנה (סוכה לח ע"א) נאמר שמארה תבוא למי שאישה או עבד או קטן מקרים לו את ההלל. רש"י הסביר שהם אינם חייבים בקריאת ההלל, ולכן הם אינם יכולים להוציא את החייב ידי חובתו. תוספות (שם ד"ה מי) הסיק מכך:

משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות, וכן דעצרת. וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא. אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה. שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס. אבל כאן לא על הנס אמור.

אישה פטורה מהלל הנאמר בחג הסוכות ובעצרת - בחג השבועות, מפני שאלו הן מצוות עשה שהזמן גרמן. תוספות לא דן באמירת ההלל בימי הפסח ובימי החנוכה, אלא בהלל הנאמר בליל הסדר, בסוף ההגדה, אך יש להניח שהוא יסבור שגם בימים אלה אישה פטורה מלומר הלל, מאחר שזו מצות עשה שהזמן גרמא. לדברי התוספות, שתיית ארבע הכוסות בליל הסדר היא חלק מההלל על הנס שהיה במצרים, ונשים היו אף הן באותו הנס. כוס ראשונה בליל הסדר היא כוס קידוש שמקדשים עליה כמו בכל יום טוב. את הכוס השנייה שותים בסוף ה'מגיד', לאחר שאומרים את שני הפרקים הראשונים של ההלל. הכוס השלישית היא לאחר ברכת המזון, והכוס הרביעית היא לאחר סיום אמירת ההלל, ואמירת הלל הגדול.

כשם שיש קשר בין ארבע כוסות להלל של ליל הסדר, מאחר שהשתייה היא ביטוי להודיה ושבח לה', כך לכאורה צריך היה להיות קשר בין הדלקת הנרות לאמירת ההלל בחנוכה, אך הם נעשים בזמנים שונים, הדלקת נרות היא בערב, וההלל בחנוכה נאמר בתפילת שחרית. אמנם אין זה כך, מפני שההלל של ליל הסדר הוא סיפור הנס עצמו. אין הוא לא נכלל בתקנת הנביאים לומר הלל ברגלים ובעת שנגאלים מצרה (פסחים קיח ע"א), אלא הוא חלק ממצוות התורה לספר ביציאת מצריים. הרמב"ם הגדיר באופן כללי את מצוות סיפור יציאת מצריים (רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה קנז), ו'ספר החינוך' (מצווה כא) הוסיף עוד: 

לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו,ולהללולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר: "והגדת לבנך" (שמות יג, ח).

ההלל של ליל הסדר שונה מהלל שנאמר ברגלים ובחנוכה. יושבים בעת אמירתו, מרבים לשבח, מפרשים את הכתוב, מפסיקים באמצע ומקיימים את מצוות המצה והמרור ואחר כך ממשיכים, והוא נאמר בלילה. הוא נקרא הלל כי אומרים את פרקי ההלל כפי שמקובל ברגלים ובחנוכה, אך הוא שונה במהותו, מאחר שעיקרו נועד לספר את סיפור הנס המסוים שקרה ביציאת מצריים, ונשים חייבות במצוות סיפור יציאת מצריים (רמב"ם וחינוך שם).[4] 

בחנוכה אומרים הלל, על אף שנס חנוכה איננו קשור כלל ליציאת מצרים. הנביאים תקנו לומר את פרקי ההלל הללו על מנת להביע בכך, שכל הניסים שאירעו לעם ישראל בתור אומה, ואף לכל יחיד הקובע לעצמו יום טוב על נס שקרה לו, שורשם בנס יציאת מצריים, הנס הלאומי הגדול והראשון, ואנו חוזרים ומזכירים אותו בכל פעם. מהלל בחנוכה, כמו גם מהלל בשלושת הרגלים, נשים פטורות כי אלו מצוות עשה שהזמן גרמן.

סיכום

הדלקת הנרות בחנוכה היא ביטוי להודאה על נס פך השמן, ואין היא חלק מההלל שחכמים קבעו לומר כשנגאלים מצרה. היא ביטוי אחר להודאה שלא באמירה. חכמים קבעו גם להניח את החנוכייה על פתח הבית או החלון כדי לפרסם את הנס, אבל עצם ההדלקה היא כדי להודות על הנס. על כן קיימת האפשרות להדליק 'על שולחנו ודיו' בעת סכנה, מאחר שאמנם חסר מרכיב הפרסום של הנס, אך יש הודאה לה' בעצם ההדלקה. אין תלות בין חובת ההודאה לבין חובת הפרסום.[5]