חנוכה - תורה שבעל פה וגבורת הכלל

הקדמה:

הרבה ימים טובים נזכרו במגילת תענית[1] אך רק אחד מהם "שרד" לדורות - חנוכה[2]. חנוכה מיוחד בכך שהוא כולו יצירה של תורה שבעל פה (שהרי פורים נכלל בכתבי הקודש), עלינו  להבין במה היה כוחו של בית דין של בית חשמונאי יפה לחדש חג לדורות, והאם קשור הדבר לתוכנו של חנוכה גופו - ניצחון המכבים על היוונים. לשם כך ננסה לעמוד בקצירת האומר על עניינה של תורה שבעל פה.

בשביל התורה ובשביל ישראל

הטור בפירושו לברכות התורה[3] מבאר כי לשון הברכה "וחיי עולם נטע בתוכנו", מכוונת כנגד תורה שבעל פה, כלומר התורה שבעל פה היא חיי עולם שה' נטע בתוך עם ישראל. מהו פשר הביטוי "חיי עולם", כלפי ידיעות אשר נמסרות ומתבררות מדור לדור? כמו כן מהי לשון נטיעה זו, שאגב מזכירה לנו לשון הכתוב בקהלת[4]: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים..." ?

ננסה לעמוד על ביאור הדברים מתוך דבריו של המהר"ל בספרו גור אריה[5]. המהר"ל מתייחס לדרשת חז"ל על המילה הראשונה בתורה, דרשה המוציאה את מילת "בראשית" ממימד הזמן אל מימד המשמעות: "בשביל התורה שנקראה ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית"[6]. אמנם חז"ל ממשיכים להביא עוד כמה דברים שנקראו ראשית ואשר עליהם נאמר כי בשבילם נברא העולם ואילו רש"י מביא דווקא את אלו השניים. המהר"ל, כמפרשו של רש"י,  מבאר מדוע רש"י כתב כן:

אמנם, עיקר סוד זה מה שנברא בשביל התורה הוא, כי ראשית כל הבריאה היא התורה שהיתה נבראת קודם שנברא העולם אלפיים, ואין דבר נברא באחרונה רק ישראל שהרי לא היתה אומה אחרונה לישראל, כי אדום ומואב נעשו לאומות קודם לישראל וישראל באחרונה. ומפני שהתורה היא ראשית הכל, ממנה נשתלשל הכל, ובשביל זה בשבילה נברא הכל. כמו האילן שהוא נטוע, אינו גדל רק בשביל העיקר שהוא ראשיתו ובשבילו גדל, ומ"מ תכלית גידול שלו להוציא פירות, ובשביל תכלית זה גדל וצמח, שאם אין הפרי שיצא בסוף, לא היה גדל, וזה הוא שגורם גידול שלו. וכן ישראל שיצא באחרון מן כל הנבראים, והם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל עולם, ואז עמדה הבריאה כי כבר הגיע התכלית והשלמות, לפיכך בשביל התורה נברא שהוא הראשית וההתחלה, ובשביל ישראל שהם תכלית הכל, ובשביל כך נקרא ג"כ ישראל ראשית כי התכלית הוא ראשית המחשבה. וכלל הדבר הזה, שהעולם נברא בשביל דבר שהוא ראשית והתחלה לכל הבריאה, כמו התורה שהיה התחלה, כי מן התחלה נמשך הכל, וכן בשביל הדבר שהוא תכלית ושלימות הבריאה שבו יושלם הכל ובא בסוף, וזהו ישראל. ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם. ולפיכך אמרו חכמים: "אתם קרויים אדם", שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל בעלי חיים נבראו בראשונה והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל, וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה, ודברים נסתרים הם ונפלאים מאד.      

המהר"ל עומד על כך שיש מודל מסוים אותו מקיימים התורה וישראל ביחס לבריאת העולם, ועל כן שניהם בלבד נזכרים בפירושו של רש"י. אולי ניטיב לבאר את דבריו של המהר"ל דווקא דרך ביאור המשל שנתן הוא למבנה זה: נצייר במחשבתנו חקלאי המבקש לטעת מטע תפוחים. ניתן לדבר על שני שלבים בדרך למימושה של בקשה זו: שלב א הוא הציור המחשבתי של החקלאי הרואה מול עיני רוחו מטע עצי תפוח עמוס בתפוחים בשלים. שלב ב הוא שלב הביצוע בו החקלאי מביא נטיעות של עצי תפוח ונוטע אותם. שני השלבים הללו נקראים גם יחד בשם "ראשית". אילולא הציור המחשבתי, החקלאי לא היה יודע מה לטעת בקרקע, ואדרבה, כל מה שהוא עושה - נטיעה, השקיה, דישון וכו' - נובע מכוחו של הציור הראשוני הזה. אכן כך שורר המשורר האלוהי (רבי שלמה אלקבץ בלכה דודי) "סוף מעשה במחשבה תחילה", כל מה שאנו מוצאים בסוף המעשה - שלב הביצוע - אנו מגלים כי הוא זה שהיה מונח בתחילת המחשבה. אמנם, בפועל, הנטיעה דווקא הינה השלב המעשי הראשון שבעקבותיו הכול גדל ובא לידי מימושו המלא של החלום החקלאי. האילן גופו גדל מכוח שורשיו אך מה שמושך אותו לאמתו של דבר הוא הפרי הגנוז בו, כשתהליך הגידול כולו נועד להוציאו. כך נוהג הדבר אף כשאנו באים לדון על עניינו של עולמנו. מחשבתן של ישראל קדמה לעולם משום שלעולם יש תכלית, ותכלית זו היא הפרי של המציאות כולה. ישראל השרויים על אדמתם וחיים חיים לאומיים קדושים באור האידיאה האלוהית[7] (במובן רחב יותר, חיים ישראלים שלימים מממשים את התאווה האלוהית שתהיה לו דירה בתחתונים[8]). מחשבתן של ישראל, אפוא, היא ראשיתה של הבריאה. התורה היא "כלי אומנותו של הקב"ה[9]", היא כמין "דפטראות ופנקסות"[10] שיש לו לקב"ה בבואו לברוא את עולמו, עולם בו תתממש המחשבה הראשיתית. הקב"ה יביט בתורה ויברא את העולם[11], משום שבה גנוז כל מה שעוד צריך להתגלות, ועל העולם שייברא מכוחה להכיל את חייהם של ישראל על פי האידיאה האלוהית. במובן זה ברורה יותר הגדרתו של המהר"ל את התורה כ"סדר העולם"[12].

על פי דבריו של המהר"ל נוכל לדבר על ארבעה שלבים בבריאתו ובקיומו של עולם: מחשבתם של ישראל, תורה, (בריאה), מתן תורה, חייהם של ישראל.

תוכן ותכונה

מאחר ואין תוכן ללא תכונה, כלומר אין יכולת בחומר לקבל תוכן כלשהוא ללא התכונה המוכנה בעצמותו על מנת לקבלו, משל הכוס היכולה לקבל אל קרבה מים משום שיש בה תכונת הקיבולת, וחומר המוליך חשמל היכול לזה משום שיש בו תכונת המוליכות, כך אין הקודש יכול להתקבל בעולם אלא על ידי מי שתכונת הקודש טבועה בחייו. תכונת הקודש טבועה בעם ישראל, בארץ ישראל, בשבת, באותיות הקודש (מהם מורכבים שמות וכינויי ה') ובהר הבית. אלו חמשת ערכי הקודש עליהם מדבר ספר הכוזרי בכל מהלך דבריו. תכונת הקודש של ישראל נקראת לפי דברינו: "חיי עולם". כלומר, יכולתם של ישראל לחיות בפועל על פי הקודש הטבוע בהם עוד מכוחה של מחשבתן של ישראל שקדמה לעולם, קרויה "חיי עולם" - חיים במימד הנצח. הקב"ה נוטע בישראל תכונה זו הנקראת "תכונת חיי עולם" לשם קבלת תוכן הקודש והופעתו בחיי האומה ההיסתוריים. עתה ברור עניינה של הנטיעה (החוזרת אף במשל של המהר"ל), הנטיעה היא הטבעת התכונה בחייהם של ישראל.

 תכונת תורה שבעל פה

הטור מזהה את תכונת חיי עולם זו עם התורה שבעל פה, זאת משום שהיכולת להתבונן בתורה שבכתב ולגלות מתוכה דרכי חיים שכולם קודש - פרטי תורה שבעל פה - באה מכוחה של תכונת חיי עולם, שעתה נוכל כבר לכנותה: "תכונת תורה שבעל פה". מחשבתן של ישראל תזוהה מעתה עם תכונת תורה שבעל פה (=חיי עולם). לאור מה שלמדנו נבאר את דבריו של הרב קוק באורות התורה[13]:

תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה[14], שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבע"פ מתורה שבכתב, כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב - היחש העליון של האומה עם האלוהות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשורשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה[15]".

תורה שבעל פה אינה אוסף פרטי ההלכות של עם ישראל, אלא היכולת (=תכונה,כישרון) הלאומית לחדש פרטי הלכות ודרכי חיים (עד כדי כך שברגישות הרוחנית המיוחדת של האומה נקרא אדם על שם ספרו, ומי שיחדש למשל הלכה בענייני אלו מציאות - "ואם עשויין כמגדלין - חייב להכריז"[16], יקרא על שם חידוש זה בשם ר' יצחק מגדלאה![17]). כשישראל לומדים את התורה שבכתב, מתקיימת למעשה פגישה בין דבר ה' לבין התכונה הישראלית הנטועה בהם, ופגישה זו מולידה דרכי חיים והופעות קודש. לכן, בנגלה, גבוהה היא התורה שבכתב מן התורה שבעל פה[18], משום שבפועל התורה שבכתב הינה שלימות אלוהית - דבר ה' שהופיע עלינו מן השמים, שרק באמצעותו אנו יכולים להנביע מתוכנו את אותם דרכי חיים של תורה שבע"פ. אמנם בעומק, בנסתר, מתברר בעצם כי כל עניינה של תורה שבכתב הוא לעזור לישראל להוציא לפועל את תכונתם, וזהו עיקר המבוקש האלוהי בעולם - כפי שהיה הדבר מצויר כביכול במחשבתן של ישראל שקדמה לעולם. הלא זהו מה שאמרו חז"ל עה"פ "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"[19] - "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"[20]. עיקר עניינה של הברית - מתן  תורה שבכתב - הוא הוצאתה לפועל של תכונת ישראל דברים חוצבים בעניין זה כתב הכהן הגדול ר' צדוק מלובלין[21]:

...דאצל בני אדם ספר תורה חשובה כי כך הוא מצד בני אדם אהבת תורה צריך להקדים להכניס בלב, אך מצד הש"י, ראשית תבואתה היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם הם נפשות ישראל והם כוללים כל התורה כולה רק שאצלם הוא סתום והתורה הוא פירוש על זה וכן מי שהגיע לשלימות, אהבת ישראל קודמת שהם העיקר ושורש התורה ואחר כך הוא התורה לפרש ולהבין המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל[22].

 

תכונת תורה שבעל פה - מידות טובות

תכונת תורה שבעל פה כוללת את כל מה שנדרש ממי שעליו לחיות חיים של קדושה ומוסר הקודש בעולם הזה ממש, אשר על כן מגדיר השפת אמת את התורה שבעל פה באופן הבא:

 וענין תורה שבעל פה הוא באמת כללות המדות הטובות שנטבעו בלבות בני ישראל בנפשותיהם, שהיא נמשכת משורש דביקות בני ישראל למעלה[23]

המידות הטובות שנטבעו בליבות בני ישראל הן אותן כוחות נפש, הכלים איתם ניגש כל לומד אל התורה ומכוח זה הוא חוצב ממנה חידושי חיים.  האם לא כך אמרו חז"ל על עת עמידתם של ישראל בתחתית ההר: "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל על הר סיני, ואלו הן: ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. ביישנים מנין שנאמר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וזה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פניםבידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני"?! מי שאין לו תכונות הללו אינו יכול ואף אינו רשאי לעסוק בתורה מפני שהוא יוציא ממנה גילויים הרסניים (האם לא כך אירע כשהמינים למדו את פסוקו של הייחוד האלוהי "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ומצאו בו את הפירוד המשולש?).

 

תכונת תורה שבעל פה - גילויי החיים כולם

אולם עלינו להעמיק עוד יותר. אם דיברנו על תורה שבעל פה כתכונת החיים של ישראל, הרי שלא הלימוד וגילויי פרטי התורה בלבד מבטאים את תכונת התורה שבעל פה, אלא החיים הישראליים

במלוא ממשותם מהווים גילויים חיים של תכונתם של ישראל. עובדת החיים הישראליים, המוצאת את דרך מימושה על פי מה שטבוע באופייה של אומה זו, מהווה גם היא ביטוי לתכונת החיים של ישראל. ככל שחייהם של ישראל ממשיים יותר, ככל שהכלים הלאומיים של ישראל בנויים כראוי, גדל כוחם של ישראל וגדלה יכולתם הרוחנית להוציא לפועל את תכונת התורה שבעל פה שבהם:

     יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ, וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה[24] ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבע"פ בעומק תחתית[25], ומ"מ היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים. והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום עד אשר יפוח היום ואור החיים יבוא מאוצר גאולת עולמים[26], וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים. והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת אל חי העולמים המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו, יאיר באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזו[27], ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא[28].

כאשר העם נטוע בארצו, וכל כוחות החיים שלו מסודרים בסדר הראוי לו, אזי יכולה תכונת החיים שלו להתגלות במלוא עוצמתה. ביטוי לכך מצאנו בדרשת חז"ל הבאה[29]:

 ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים - רבנן, ידעי העתים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! - אמרו: היכי נעבד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות.

חכמי הסנהדרין, "עיקר תורה שבעל פה[30]", המצויים בעת זו בגלות פרס ומדי, נמצאים במלכוד: אם יאמרו לאחשורוש שיוציא להורג את ושתי, שמא למחר יתפכח מיינו ויבקש את ושתי מידם... ואם ייעצו לאחשורוש שלא לעשות עמה דבר, שמא יאמר להם כי הם מזלזלים במלכותו. תשובתם לאחשורוש נראית לכאורה כסוג של התחמקות דיפלומטית מהבעיה שהם נתונים בה. אמנם עיון מדוקדק מלמדנו כי חכמים, כתמיד, לא אמרו אלא את האמת המוחלטת. "מיום שחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות". אילו חכמים ידעו כי משעה שחרב הבית וגלו מארצם אינם יכולים לדון דיני נפשות, מדוע לא אמרו לאחשורוש את זאת כבר בתחילה, מדוע ניסו הם לחשוב חשבונות מלכתחילה? אלא שחכמים חווים זה עתה את ממשות העובדה כי ניטלה מהם עצה ומבינים אל נכון שאכן אבד מהם כוח העצה,  שהוא כוחם המיוחד של הסנהדרין - "בעלי עצה וגבורה[31]". עצה, לעומת מחשבה, על פי הגר"א[32], היא "מה שמייעץ לחברו או מה שיערוך ה' בלבבו, ומחשבה הוא מה שהאדם עצמו חושב". כאשר אדם נתון בתוך מעגל אישיותו הפנימי, בלא הפתיחות לזולת או לה', הוא חושב מחשבות, ואכן "רבות מחשבות בלב איש", אמנם כאשר אדם פתוח לזולת ואף ליבו פתוח למה שה' יערוך בלבבו, אזי מתקיימת בו עצת ה'. עצה יש בה אף יותר מן החכמה, היא שייכת, אם אפשר לומר, לחכמת החיים, על כן נדרשים חיים שלווים ומלאים לשם מיצוי היכולת לתת עצה ברמה הבינלאומית. את זה בדיוק חשים חכמים כי אבד מהם.

 

מלחמות ישראל - כוח תורה שבעל פה

תכונת תורה שבעל פה שלא בביטויה התורני המצומצם בלבד, באה לידי ביטוי אף במדרש הבא:     

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב

ברגע בו מופיעה איזו פגימה מידותית קלה שבקלות בהנהגת האומה, משפיע הדבר באופן ישיר על כוחה של האומה ואחיזתה בתורה שבעל פה - "ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות...". ישראל חשים כי החיים הולכים ונחסרים מהם, על כן "עמדו כל ישראל להורגו". הפתרון האלוהי למצב זה הוא טרדה במלחמה. מלחמה זו היא מלחמת כיבושה של ארץ ישראל, מלחמה שהולכת ובונה את ממשות החיים הישראליים בארץ חייהם, וככל שיורחב כוחה של האומה בארץ חייה, ישיב לה הדבר את כוח תורה שבעל פה שאבד ממנה. על כן, כשעתניאל בן קנז לוכד את קרית ספר (שם המורה לנו על תוכנה של נקודת חיים זו שבארץ חיינו), הוא מחזיר לאומה את כוחותיה, ובכך נזכרת האומה בכל הנשכחות. המדרש מגלה לנו את הזהות בין פלפולה של תורה שבעל פה ובין כיבושה של הארץ[33].

 

אותיותיה של תורה שבעל פה

עתה נבקש להעמיק עומק לפנים מעומק. תורה שבעל פה מיוסדת על כוח הדיבור, עיקר צלם אלוהים של האדם, "אתם קרויים אדם[34]", הבא לידי ביטוי בדיבורה של תורה שבעל פה. הן "על פה" והן "בכתב" נסוב סביב עניינן של האותיות. מהן אותיות אלו? לא נוכל להרחיב את היריעה במסגרת זו, אך נעלה מעט ממה שנדרש לשם הבנת מהותו של חג.

האותיות הינן כלים המביאים לידי גילוי את רצון ה' ואת חכמתו לעולם (אות מלשון "ואתה מרבבת קודש[35]", במשמעות: בא). האותיות שמהן הורכבו עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הן עומדות בבסיס קיומו של העולם בכל רגע ורגע, ועל שום כך נאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים[36]", כלומר דברך אשר אמרת "יהי אור" קיים גם כעת בשמים ומהווה את האור, וכן על זה הדרך בכל הבריאה כולה[37], ה' פעיל בבריאה בכל שעה[38]. לאורות אלוהיים אלו יש ביטויים רבים (כשם שלמנגינה יכולים להיות ביטויים שונים: שירה בפה, תווים כתובים, רישום באותות מגנטיים בקלטת, רישום באותות לייזר בתקליטור, רישום כקובץ במחשב), אותיות קיימות בבסיס קיומו של העולם (זהו אחד ההיבטים של פרק שירה ואכמ"ל), אותיות כתובות בתורה שבכתב, אותיות ממלאות כל נשמה ישראלית - תכונת תורה שבעל פה, וארץ ישראל מלאה אותיות גם היא:

 עיקר הקדושה והחיות של כל העולם, שהם הדיבורים והאותיות שנבראו בהם כל העולמות, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וגו', הוא בארץ ישראל הקדושה, כי משם הושתת העולם וה"תיו" הוא סיום האלפא ביתא ושורשו ובית קבול לכל הא"ב, ולכן אצל גבולין של א"י כתוב: "והתאויתם לכם", הכל הוא לשון "תיו", כי שם עיקר כל הדיבורים והאותיות של כל העולם, ולכן מכל הנביאים לא ניבאו אלא בא"י, כי שם הדיבור הקדוש הנקרא פי ה'[39]      

ארץ ישראל היא ארץ תורה שבעל פה[40], אשר על כן גבולותיה מלאים מאות "תיו", היא סיום הא"ב, היא המקום בו יתגלו חיי הנשמות הישראליות מלאות האותיות.

את האותיות מצאנו במקום נוסף, המחזיר אותנו למהות חייהם של ישראל. המשפט האלוהי, קרי רצון ה' להנהיג את עולמו על פי רצון וחכמת הקודש, הוא המביא לידי ביטוי בולט את עניינן של אותיות החיים הישראליות החפצות לגלות את הקודש במציאות החיים, ולסדר את סדרי חייהם על פי דבר ה'. המשפט מופיע הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור, על כן שיא כוחם של ישראל בא לידי ביטוי במשיח אשר "ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים"[41]. הכהן הגדול נושא עליו את חושן המשפט, בו חקוקים שמותיהם של שבטי ישראל, אך כדי להשלים את חקיקת כל אותיות הקודש כתובים גם שמותיהם של אבות האומה[42], אלו שתכונתם של ישראל כבר התבררה אצלם בצורה שורשית והיו מקיימים אפילו גזירות דרבנן[43], וכן "שבטי ישורון" - שם המבטא את יסוד תכונת הישרות של ישראל העומדת בבסיס המשפט. הכהן הוא האחראי על הוראת התורה והמשפט[44] על כן הוא נושא עליו את חקיקת משפט האורים והתומים, ועל ליבו לב טהור תתברר דרכה של האומה כולה עת שואלת היא בה', באיזו דרך לצעוד.

הרב קוק קושר בדבריו הבאים[45] את כל מה שעסקנו בו עד כה, נלמד את דבריו ומהם נשוב לעניינינו:

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים[46], מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה[47] ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו[48] חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, אשר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאה זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצוות התלויות בכל מצוה[49], מכל חיי העולמים שבסוד האמונה[50]. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתן מתנשאות אותיות החיים המלאות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת עולם מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קדש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו[51], שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, "כל הכתוב לחיים בירושלם[52]". הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה[53]", "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה[54]". - המשפט - העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, "משל למטרונה ההולכת ושיפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה[55]", הם הם מהות החיים, "משפט בני ישראל[56]", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו[57], אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן - תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, "בולטות או מצטרפות[58]".      

נשמת כל יחיד מישראל, מצוות התורה, לימודה של תורה, החיים בארץ ישראל, הציפייה לישועת עם בארצו, המשפט, הכהונה ודמותו של משיח, נארגים למסכת אחת המתארת את ליבו של מהלך הופעת רצון ה' וחכמתו המתגלה באותיות קודש שבכל אלו.

סדרי המלחמה של ישראל מסודרים אף הם על פי הסדר האלוהי הזה:

כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים. אמר רב יוסף: מאי קרא? דכתיב ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. אחיתופל - זה יועץ, וכן הוא אומר ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים; בניהו בן יהוידע - זה סנהדרין, ואביתר - אלו אורים ותומים, וכן הוא אומר: ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי; ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי? כרתי - שכורתים דבריהם, פלתי - שמופלאים בדבריהם; ואחר כך שר צבא למלך יואב[59].

סדר קבוע יש למלחמה, סדר המוכח מן הכתובים: ראשית יועצים באחיתופל - "איזה הדרך ילכו והיאך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה" (רש"י), כוח זה הוא כוחם הלאומי של ישראל (אלו הן אותיות הנשמה) שהוא חייב להתברר בראשית כל התהליך, זהו שלב א. לאחר מכן יש מקום לברר את מצבם הרוחני של ישראל, את מטרות המלחמה ושאיבת כוח פנימי למלחמה המחוברת אל הקודש ומוסרו (אלו הן האותיות שבמצוות, בתורה ובארץ), על כן "נמלכין בסנהדרין" - "נוטלין מהן רשות כדי שיתפללו עליהם" (רש"י), "וגם היו בעלי עצה וגבורה" (תוס' הרא"ש). בשלב ג, אך ורק לאחר שעברו ישראל את כל הבירורים התלויים בהם, "שואלים באורים ותומים" - "אם יצליחו" (-רש"י. ואלו הן אותיות המשפט ומשיח) . משמעותו של התהליך הזה היא בחינת מצב תכונת התורה שבעל פה של ישראל, האם ראויים וצריכים הם למלחמה. למלחמה של ישראל נדרשים כל המרכיבים שלמדנו בדברי הרב קוק: מלחמת הרחבת החיים הישראליים, הלוחמים, כוחה של האומה, התורה והמשפט אשר חוברים בדמותם של הסנהדרין - "עיקר תורה שבעל פה", האורים והתומים, וכל זה תחת ממלכתו של רוח אפנו משיח ה', דוד מלכא משיחא[60]. ראשית - התכונה הלאומית, שנית - תכונת תורה שבע"פ התורנית, ולבסוף - שורשי נשמת ישראל באותיות האורים ותומים.

 

בית דין של חשמונאי - כוח המלחמה וכוח חידוש התורה

מחומשים בכל מה שלמדנו יכולים אנו לשוב לשאלתנו, מה סוד כוחם של בית דין של בית חשמונאי בקביעת חג לדורות עולם.

מצבה של האומה באותו זמן היה בכי רע. מבחינה לאומית הייתה האומה משועבדת תחת האימפריה היוונית. מבחינה רוחנית, ננטש מאבק רוחני לא עם היווניות בלבד אלא אף עם אחיזתה בחלקים לא מבוטלים באומה עצמה. היוונים חשו בצורה אינטואיטיבית בחיבור המיוחד בין כוחם התורני של ישראל ובין כוחם הלאומי: ""כתבו על קרן השור כי אין לכם חלק באלהי ישראל"[61],  על קרן השור[62] המסמלת את הכוחות הלאומיים בביטוים החומרי, צריך להיחקק הניתוק משם ה'. אמנם בית חשמונאי התעורר כאשר הגיע הדבר לידי סכנה קיומית של ממש לעם ישראל. היוונים הגו רעיון מזהיר: הנה ישראל שומרים על השבת, נעשה עימם מלחמה בשבת ולא יהיה לאל ידם להשיב מלחמה שערה. ואכן כך היה:

אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם. הם ובניהם ונשיהם ומקניהם כי רבו הרעות עליהם. ויגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלם בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם רב לכם צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו לא נצא ולא נעשה כדבר המלך לחלל את יום השבת, ימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם ולא השליכו עליהם אבן ולא חסמו את המחבואים באמרם נמות כלנו בתמנו עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספנו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם"[63]

בעיצומו של מצב זה עמדו בית חשמונאי:

וידע מתיתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגוים על נפשנו ועל תורתנו עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. ויועצו ביום ההוא לאמר: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו ולא נמות כלנו כאשר מתו אחינו במחבואים. אז נאסף אליהם קהל חסידים גבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה. וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם ויהיו להם למשען. ויערכו חיל ויכו את הרשעים בקצפם ואת האנשים הפושעים בחמתם והשרידים נסו אל הגוים להינצל

למען האמת, בתוך המצב הזה מסתתר בירור עמוק שעמד במחלוקת בין הראשונים לבין האחרונים. מוסרי הנפש שמסרו עצמם על השבת סברו כי אין היתר לחלל את השבת משום שמדובר בשעת השמד - אלו היוונים שאסרו על ישראל לשמור שבת, והיו רואים בחילול השבת לצורך התגוננות בחינת ניצחון. ואילו החשמונאים סברו כי לוּ ינהגו כך כל ישראל, יושמד העם כולו, וכך תתקיים למעשה מחשבתם של היוונים. וכאן עמד בית דין של כוהנים ולימד את ישראל את ערכם של החיים הישראלים הנושאים בקרבם את הקדושה והטהרה, כך שעלינו להלחם אף בשבת "על נפשנו" משום שבכך ממש אנו נלחמים "על תורתנו". ולא זו בלבד אלא "רואים אנו איפא שלאחר פסק הדין של מתתיהו ובניו בדבר היתר ההתגוננות בשבת, הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה, כאשר נשקפת סכנת התקפה מידית מצד האויב, וכאשר החלו במלחמה אפשר להרחיב אותה ולרדוף אחרי האויב עד כלותו"[64]. 

גופה של המחלוקת האם לראות בלחימה בשבת שעת שמד או מלחמת מגן על האומה כולה, נוגע בשאלת החידוש שנתחדש - הברק האלוהי -  בנשמת החשמונאים[65]. היכולת לצאת מן המבט התורני המצומצם הרואה במצב שעת שמד של הרבה מאד יחידים, מבט שאינו נתון בהכרח לבחירה, אלא הוא חלק ממדרגה של דור,  אל המבט התורני הרחב, אל הלכות הציבור כולו, הוא כשלעצמו מהווה חידוש במדרגת החיים פנימה[66]. חידוש זה מקבל פנים כפולות: החידוש ההלכתי, חידוש תורה שבעל פה בתוככי בית הדין של הכוהנים, אנשי האותיות - "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[67], וחידוש צבאי-מלחמתי ביכולתם של חלשים לגבור על גיבורים ושל מעטים לגבור על רבים ולשחרר את האומה מעולה של המלכות היוונית עד כדי ש"חזרה מלכות לישראל יתיר על מאתיים שנה"[68]. איננו צריכים לחפש מה קדם למה, זהו חידוש נשמתי המופיע בתרתי, רוח הגבורה והדעת[69] להילחם, העוז להתקומם מול מעצמה זו, וכוחה של תורה שבעל פה המחדשת חידוש עצום בהלכות אומה בארצה. אף עניינן של האותיות עמד במרכזה של הגזירה היוונית, הנזכרת לעיל, לכתוב על קרן השור כי אין חלק באלהי ישראל. קרן שור אינה מקום כל כך נוח לכתיבה ואף לא מהווה כלי פירסומי משובח, אלא היא מורה על החפץ היווני בחקיקה על כוח תורה שבעל פה בביטויו הלאומי, באותיות ישראליות ("כתבו לכם"), כי אין לנו קשר אל אלהינו, ח"ו[70]. החידוש הזה, בביטויו הלאומי-מלחמתי, נקשר בטבעת כה טבעית[71] עד שארע לו מה שארע להרבה "ניסים טבעיים". באותה שנה בה עמדו ישראל על נפשם חשו כולם את גודל הנס, אך "לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים[72]". התקנה לא נקבעה באותה שנה, אלא בשנה האחרת, בשנה הבאה. בשנה הבאה נתעמעם אורו של הנס הטבעי של ניצחון המלחמה וחזרת המלכות, ועל כן היה צורך לקבוע במצוות חכמים את חגיגתו בכל שנה ושנה, מתוך האחיזה בכוח הפנימי של הנס, הוא נס השמן.

 

נס חנוכה - נס כפול

בגופו של הנס אנו מוצאים גם כן את הכפילות של ביטויי תורה שבעל פה. מחד גיסא, הנס הגלוי הוא נס המלחמה המחדש רוח גבורה ודעת בנפש הלוחמים המעטים לגבור על הרבים החמושים בכלים כבדים ועם רב, ומאידך גיסא נס פך השמן הרומז אל כוח התורה הפנימי, אל הטהרה הפנימית של הכהונה, המחדשת בתומת קדושתה - בהברקת ברק נשמתי, חידושי תורה, עד לכתיבת שם שמים על השטרות[73], מתוך הכרת הערך של החיים הישראליים הנורמאליים בארצם.

אנו מודים על נס המלחמה אך יודעים כי יסודו נעוץ בכוח תורה שבעל פה הפנימית[74], על כן אנו מבקשים בכל שנה ושנה לזכות להארה הנשמתית ולחידוש מדרגת הציבור כולו, לזכות להתקדמות של ממש בהופעת כוח המלכות הישראלית[75] עד סידור היחס הנכון בין כוחן של אומות העולם וכחם של ישראל[76].

 

"והיכן ציוונו?"

כשהגמ'[77] מבררת ושואלת כיצד אנו מברכים על הדלקת הנר: "וציוונו להדליק נר של חנוכה", "והיכן ציוונו?" יש בידה שתי תשובות: "רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". התשובה הראשונה מבררת את כוחם של רבנן בחידושה של תורה שבעל פה, עד כדי כך שאנו מחשיבים חידוש זה כמצווה אלוהית - "אשר... ציוונו". התשובה השנייה מבררת את תכונת תורה שבעל פה הגנוזה באומה כולה שמכוחה יכולים חכמים של כל דור לחדש חידושים, תכונה זו שייכת לכלל ישראל - אביך וזקניך - ומתוכה[78] מתחדשת הופעת חיים כזו בצידה התורני בקרב רבנן ותלמידיהון - "אשר... ציוונו".

 

בימים ההם כן בזמן הזה

בדורותינו אלו, החלה להופיע גאולתן של ישראל קמעא קמעא, ותחילת חידושו של תהליך הגאולה בהתחדשות הנשמתית בדור הגאולה[79]. כמעט ברגע היסתורי אחד התחדשה בנפשות גבורה ישראלית שלא הכרנוה שנות אלפיים[80]. מתוך כל מה שהצטבר מכוחה של הגבורה הרוחנית והיכולת למסור את הנפש על קיומה של תורה אפילו במצבים הקשים ביותר שהגלות הציבה בפנינו, התחולל מהפך פנימי וצמחה גבורה חדשה[81], גבורה מלחמתית של ממש - גבורת כיבושה של ארץ ישראל והפרחת שממותיה. ועתה חוזר מחדש החיבור שבין ביטוייה הכפולים של תורה שבעל פה:

פגשתי הבוקר את הרב יעקב לבנון, והוא אמר: "אני עוד לא יכול להשתחרר. בסוכות האחרון דרור בא לבקר אותי בסוכה, ודפק על השולחן ואמר: 'למה אתם לא מחדשים מספיק בתורה? מאיפה אתם חושבים אני יכול לקחת את הכוח לחדש בצבאיות? מהחידושים שמחדשים בבית המדרש. תחדשו חידושים, תכתבו עוד ספרים, תגידו דברים שהאוזן לא שמעתם, ואז אני אוכל להמציא עוד שיטות חדשות לתפוס מחבלים". כך הוא הבין, זאת התובנה שלו מאיפה נובעת הצבאיות הישראלית. פעם מישהו אחר סיפר לי על פורים. הוא נכנס אליו הביתה, וישבו שם תלמידי חכמים, ודרור אמר להם: "אני דורש מכם, אתם צריכים ללמוד הרבה תורה כל היום וכל הלילה ולחדש חידושים, ולהאיר אור גדול כי כל מה שאנחנו עושים זה רק מכוחכם, זה רק בזכותכם ובכוח מה שאתם עושים"[82].

אכן, ניתן לומר בדורנו כי ביום בו מתחדשים חידושים בבית המדרש, צה"ל מקבל כוחות להילחם מלחמתו בהגנה וכיבוש, וביום בו צה"ל מחדש חידוש צבאי, נהירות השמועות בבית המדרש יותר ויותר.

נסכם לימודנו זה בדברים שכתב רבנו הרב צב"י קוק זצ"ל, שכל הדברים שנלמדו כאן אינם אלא בחינת פירוש זוטא לדבריו:

בחג החנוכה אומרים ומברכים הלל שלם, שהוא על נס של ארץ ישראל. בארצנו זאת, ארץ חיינו וקדשנו, מופיעה שלימותו ואחדותו של ישראל, של "מי כעמך ישראל גוי אחד - בארץ. "ויברך (שלמה) את כל קהל ישראל", וכל הקהל הוא "מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח סה, הוריות ג ע"א).

כתמימותה של תורה, שהיא משיבת נפש, כן תמימותה של הארץ, שתיהן יחד בתוקף מתנתן האלוהית חיינו ואורך ימינו, בכל מלואן פרטיהן ודקדוקיהן.

בתגבורתנו הנפלאה, המתגלית בענינו של נס ימי החנוכה, הכולל כאחד את ברכת ד' בנצח ישראל ועוזו אשר במערכות המלחמות של "מי כמוך באלים ד'" ובפנימיות האור אשר בתוך תוכו של מקדשו, כי לא אדם הוא להינחם, כמו בימים ההם כן בזמן הזה, מתוך דבקותנו המוחלטת של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", של "הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום" וקיימים לעד לעולם, באחדות האלהית השלמה, של הטבע והנס כאחד, אשר על כך היתה מליצתו המיוחדת של מרן אבא הרב זצ"ל: "טב למיתב טן דו" (יבמות קיח ע"א), כי טן הוא גם ראשי התיבות של טבע-נס. וכמו בימים ההם כן בזמן הזה הלא אנחנו, ברוך השם, עמוסים ומשופעים במערכת הנסים והנפלאות אשר בכונניות מעשינו, נגד מאמצי הרשעה התרבותית והמדינית של "להשכיחם תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך", אשר מקומה איננו ניכר ולא חשוב ולא תופס במציאות התרבותית והמדינית, הלא ניכר וחשוב ותופס כל כך ערכה של ממשותנו התרבותית והמדינית והצבאית, גם בהשתלשלות אלה הנסים והנפלאות המסופרים בספר "אשיחה בנפלאותיך", ועוד הרבה יותר מזה, וגם וביותר במפלאות הסייעתא-דמן-שמיא על לאוקמי ולאמרויי גירסא שלנו, בהשתכללות בנייתנו הרוחנית והחומרית, וכל תוקפו של קידוש השם אשר בהכרעת עיקר כוחה של מדינת ישראל, כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". ומתוך בירורה של תודעתנו השלימה הזאת, בשלימות תורתנו וארצנו, של כל לימודה וקיומה, תחזור ותתחדש לנו, בתוכנו ומתוכנו, הצלחת ישועתנו כולה בתורה ובארץ, כימי עולם וכשנים הקדמוניות, כמו בימים ההם כן בזמן הזה[83]. 

יהי לימוד זה נר זיכרון בהיכל ה' לכל שומעי הקול הפנימי, הן בביטויו התורני - דביקות חיים בתורה ומחדשיה, והן בביטויו הלאומי - בבניין עם וארץ ישראל בעת תחייתו החדשה. נר לרגלינו דבריכם, ואור לנתיבתנו!