גשמים לאחר חודש ניסן

[1].    http://www.ims.gov.il/NR/rdonlyres/EC633105-BF4B-42B6-B77C-C85354BFA3B7/0/upd16may.pdf.

[2].    כך בכ"י קאופמן (ובגיליון). גרסת הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם (תענית סוף פ"א) ועוד: 'יצא ניסן הגשמים סימן קללה'. וראה תיו"ט ודק"ס כאן.

[3].    ומבאר רש"י בספר שמואל (שם): 'הלא קציר חטים היום – והגשמים סימן קללה וקשה בעיני הקב"ה להביא פורענות חנם אע"פ כן יש בי כח ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר'.

        הרד"ק (שם, טז) שואל: 'מה דבר גדול היה המטר בעת הקציר? פעמים רבות יהיה זה!' ומתרץ: "פירש אדני אבי ז"ל כי בארץ ישראל לא היה יורד מטר כלל כל ימי קציר, זהו שאמר (ירמיהו ה, כד) 'הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבועות חקות קציר ישמר לנו'... ולפי שהיה המטר בקציר חדוש גדול אצלם פחדו מאד ואמרו 'התפלל בעד עבדיך... ואל נמות', ובדברי רז"ל 'יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חטים היום'". לפי"ז 'סימן קללה' הוא משום עצם החידוש שבדבר. אך ברש"י תענית ג ע"ב: 'הגשמים בקיץ סימן קללה הן מפני הקציר', וכן בפירושי בעלי התוספות על התורה, בדעת זקנים, בהדר זקנים ובספר הג"ן, דברים יא, יד: 'ואספת דגנך תירשך ויצהרך, כלומר ואחר כך לא ירדו גשמים עליך באספך דגנך כל זמן שאתה בשדה כי סימן קללה הוא כדכתיב הלוא קציר חטים' וכו' (ראה גם בהערת המהדיר לבכור שור דברים שם, מהדו' נבו, ובאור זרוע ח"ב סי' שצט). י' פליקס, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 187) מבאר, שגשם בזמן הקציר מרביץ את התבואה וגורם לרקבונה וכן לרקבון התבואה הקצורה [ראה: רלב"ג (שמואל שם, כד, התועלת הכ"ג; משלי כו, א עה"פ 'כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד'; קהלת יא, ג-ד עה"פ 'וראה בעבים לא יקצור'), ר"י קרא שמואל שם, רד"ק ישעיהו יח ד וירמיהו שם, מלמד התלמידים פ' קרח ד"ה הלא תראה, ובחזקוני ויקרא כו ד, עה"פ 'ונתתי גשמיכם בעתם': 'אבל בשלא בעתם הם מרקיבים את התבואה' וכן באברבנאל שם, ואלשיך שמואל שם, וראה בתשובת הרא"ש המובאת להלן הע' 47]. ובפי' אמרי שפר (לר"י בן ר"מ חלאוה, מבוא לפ' מקץ, מהדו' הרשלר עמ' שסז-שסח) כתב שגשמים בזמן הקציר מבטלים את הקוצרים ממלאכתם. ובריטב"א, תענית יב ע"ב ד"ה עברו, משמע שסימן הקללה הוא משום שהגשמים יורדים ללא תועלת בזמן שכבר לא נהנים מהם לגידול התבואה (וכן באר הפני משה, ראה להלן הע' 58). וראה מאמרו של אגרונום מרדכי שומרון להלן, על גשמים מאוחרים והשלכותיהם על החקלאות בימינו.

[4].    וכיוצא בו במשנה בנדרים (ח, א-ה): 'קונם יין שאני טועם... עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח'. ומבאר רש"י שם (נדרים סב ע"ב), שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו בתענית ובנדרים באותה מחלוקת, וכן הוא בירושלמי נדרים (פ"ח ה"ה).

[5].    מפירושו של רבנו חננאל לסוגיית הבבלי בר"ה (יד ע"א, ד"ה באחד) עולה, שסוף זמן התעניות הוא בסוף חודש ניסן: 'זמן הגשמים המועילין ומתענין בהם שירדו מי"ז במרחשון עד סוף ניסן... הנה אליבא דבית הילל דאמרי בט"ו בשבט, נשארו מימות הגשמים ט"ו [מ]שבט ואדר וניסן, הרי שני חדשים וחצי'.

[6].    מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 711, שו' 4-3.

[7].    אבודרהם (שער התקופות): 'ופי' לשון תקופה הוא מלשון הקפה שר"ל חזרה וסבוב... ולכן קורין לארבעה חלקי השנה תקופות מפני שהזמן בכל תקופה מהן גומר ענין אחד ממדת הלילה והיום בחסרונן או ביתרונן ומתחיל בענין אחר'.

[8].    הרי"ף (תענית סוף פרק א) כתב סתם 'יצא ניסן', והתעלם ממימרת ר' יוסי ביר' בון, אף שהביא את מימרת "ר' אסי בר אבין" (לפי גרסתו), הבאה אחריה בסוגית הירושלמי (שו' 6-5): 'הדה דתימא בשלא ירדו להם גשמים' וכו' (ראה להלן). וכן הרא"ש (תענית פ"א סי' כא, ושו"ת כלל רביעי סי' י, ד"ה ומה) לא הביא חלק זה של הסוגיה (וכן לא הובא בפוסקים רבים שדנו בסוגיה זו, כגון: אשכול הל' שני וחמישי ותענית; ראבי"ה סי' תתסו; תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סי' קעז; ספר המאורות, תענית יד ע"ב; ר"י מלוניל תענית; פסקי הרי"ד ופסקי ריא"ז, תענית; פי' ריבב"ן תענית; שבלי הלקט סי' רח; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעז; חדושי הרא"ה תענית; ר' ירוחם נתיב יח; ספר המנהיג, הל' תפילה נד; אגודה תענית; ריטב"א תענית; ר"ן תענית פ"א ד"ה ירושלמי, דף א בדפי הרי"ף; נמוקי יוסף תענית; רע"ב כאן). וראה גם משנת רבי אליעזר, פרשה טו, עמ' 286.

[9].    וכן מובא במאירי, בית הבחירה תענית יד ע"ב; בארחות חיים, הל' תענית סי' יג; ובספר הבתים, בית תפלה, שערי תענית שער שלישי אות י; וראה ספר השלחן, הל' תענית שער שני; וכן הובא בב"י ובשו"ע, או"ח סי' תקעה סעי' ז.

        הרמב"ם מסביר את עניין המזלות בהל' יסודי התורה, פ"ג הל' ז-ט: 'גלגל התשיעי שהוא מקיף את הכל חלקוהו החכמים הקדמונים לשנים עשר חלקים, כל חלק וחלק העלו לו שם על שם צורה זו שתראה בו מן הכוכבים שלמטה ממנו שהם מכוונים תחתיו, והם המזלות ששמותם, טלה, שור... ואלו השנים עשר צורות לא היו מכוונות כנגד אותן החלקים אלא בזמן המבול שאז העלו להן שמות אלו, אבל בזמן הזה כבר סבבו מעט'. ובפירושו לתלמוד כתב (ר"ה יא ע"ב): 'המזלות שנים עשר כנגד י"ב חדש ואלה שמותם: טלה, שור, תאומים... והשמש מהלכת חדש בכל מזל ומזל שלושים יום בכל מזל כנגד שלשים מעלות שבכל מזל מעלה אחת בכל יום לפי (קירוב) החשבון אבל לפי דקדוק החשבון מהלכת בכל מזל ומזל שלשים יום ועשר שעות וחצי שעה, נמצאת מקפת שנים עשר מזלות בשס"ה ימים וששה שעות וזאת היא שנת החמה, והשמש בחדש ניסן בטלה, אייר בשור... יש שנים שאין השמש מגעת לטלה עד כ' בניסן או עד שנים ועשרים [באדר שני]... וכן כל חדש וחדש לפי שאין חשבון לבנה שהוא חשבון חדשים וחשבון שנת החמה שהוא חשבון מזלות יוצאין כאחת, ששנת החמה שס"ה יום ושש שעות וחשבון שנת לבנה שנ"ד יום ושמנה שעות ותתע"ו חלקים מאלף ושמנים חלקים בשעה ולפיכך אין החשבון יוצא כאחד ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה עשרה ימים וכ"א שעות ור"ד חלקים, מיהו כיון שרוב השנים חמה בניסן במזל טלה בין בסוף החדש בין באמצע בין בראש וכן באייר בשור וכן בכל החדשים, קורין החדשים על שם המזלות ואנו אומרים טלה לניסן שור לאייר תאומים לסיון וכן בכל חדש וחדש כמו שפירשנו'. וראה מהרש"א (ח"א תענית כה ע"ב ד"ה ודמיא לעיגלא).

[10].  האחרונים דנו כיצד עולים הדברים הללו עם פסיקתו בהל' תפילה (פ"ב הט"ו), בנוגע לסוף זמן שאלת גשמים והזכרתם, ובהלכות נדרים (פ"י הי"א), בנוגע לאוסר עצמו בדבר עד שיפסקו הגשמים, ראה לעיל הע' 4; ראה בספר המפתח, ברמב"ם מהדו' פרנקל, הל' תעניות (שם) והל' נדרים (שם).

[11].  כך למשל במאירי לסוגייתנו, בית הבחירה, תענית יד ע"ב, ועוד.

[12].  לבוש, סי' תקעה סעי' ז; באר הגולה, סי' תקעה אות ג; שתלי זתים, סי' תקעה ס"ק כד; פני משה, תענית פ"א ה"ח; שולחן תמיד לר"ש חלמא, ח"ב הל' תענית סי' ז, א; תפא"י תענית פ"א אות לח; משנה ברורה, סי' תקעה ס"ק כא; ועוד. וכך כתב רש"י, ר"ה טו ע"ב ד"ה או שבט (מובא בב"י סי' תקעה) על 'שבט של חמה'.

[13].  רמב"ם, בפירושו לר"ה יא ע"ב, טו ע"א, והל' קידוש החודש פ"ט ה"ב; ולחם משנה, תעניות שם (וצריך להיות שם: הליכת מזל 'טלה' – הטעות כבר בדפוס ראשון ונציה שס"ד-שס"ו).

[14].  רש"י, סנהדרין יג ע"ב: 'אביב הוא ניסן-של-חמה, שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו, וכל ביכור התבואה ועתי הקיץ והחורף לחשבון החמה הם', ראה גם רש"י, ר"ה כא ע"א, ד"ה ולא תחוש.

[15].  רש"י, ר"ה י ע"א, ד"ה שנולדו: 'זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה'. אמנם בנידון דידן רש"י לא פרש שניסן הוא ניסן דתקופה, ונראה שסובר כר"ח ושאר הראשונים שהבינו שניסן כאן הוא ניסן של לבנה (ראה הע' 8).

[16].  רש"י, סנהדרין יא ע"ב: 'העיתים הולכין אחר תקופת החמה'; ורש"י, סנהדרין יג ע"ב, הנ"ל בהע' 14. ובבמדבר רבה, פרשה יב, ד: 'מכח השמש הגשמים יורדים'.

[17].  ר"ש דבליצקי (הובא בספר מעשה חמד, פ"א הע' לג, ובסוף הספר תשובה יב) דן אם אפשר גם להקל בתענית כירושלמי זה, נגד פשטות הבבלי, וכתב שלא מסתבר להקל שיאכלו וישתו בניסן של לבנה. צפנת פענח (הל' תענית פ"ג ה"ט), הביא את דברי הירושלמי, (תענית פ"א סה"ג): 'אם היתה השנה מעוברת הולכין אחר עיבורה... רבי זעורה רבי יסא רבי שמואל בר רב יצחק מטי בה בשם רבי יוחנן לבסוף נצרכה', וביאר שבהפסקת התעניות בסופם, הולכים אחר ימות החמה. ר"ש ליברמן ('משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי', בספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, עמ' שטו-שטז, ותוספתא כפשוטה, תעניות עמ' 1065), הביא שכך גם בואר הירושלמי בספר פרי האדמה (לר' מיוחס בר' שמואל מירושלים, ח"ד ה תענית, ח ע"א), בשם הגהה בכתב יד בגיליון הירושלמי, המיוחסת לרבנו בצלאל אשכנזי; וכתב שאם בשנה מעוברת עבר ניסן לפי תקופת החמה, אף על פי שלא עבר לפי סדר השנה שנתעברה, היחידים מפסיקים להתענות. וכן כתב דברי יוסף (לר"י שוורץ, ח"ד ראש השני, תשובה מה), שבשנת העיבור, לרוב סוף מזל טלה הוא בערך באמצע ניסן, והוא סוף התענית, משום שאין טעם להטריח את היחידים להצטער ללא הועיל (ולדבריו, לשיטת רבי בירושלמי שם, בשנה פשוטה סוף התענית הוא בר"ח אייר, בסוף ניסן של לבנה – בניגוד לר' יוסי ביר' בון – משום שיש רק ימים בודדים בין סוף מזל טלה לר"ח אייר). אך חסדי דוד (תעניות פ"א ה"ב, ד"ה ומסיים) משמע שביאר שגם דברי הירושלמי 'ובלבד ניסן שלתקופה', מובנם שבשנת העיבור אין מתענים עד סוף אדר שני, שהוא ניסן שלפני העיבור, אלא עד סוף ניסן של שנת העיבור, ומשמע ניסן של לבנה. וראה עוד נטעי אור, ח"א תענית ו ע"א.

[18].  הפרישה (או"ח סי' תקעה, ד"ה עד שיצא), ביאר ש'ניסן של חמה' יוצא לאחר שכלה ניסן של לבנה. וזה תמוה, כי ישנן שנים שבהם 'ניסן של חמה' יוצא לפני ניסן של לבנה (ראה לשון רש"י ר"ה יא ע"א שהובא לעיל הע' 15).

[19].  שבעה עשר במרחשוון וראש חודש כסלו, במשנה תענית פ"א מ"ג-מ"ד.

[20].  'כסדרן של שנים' ולא 'כסדרן של תקופות', (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"ד), המקביל ל'שבט דחודשים' ולא 'שבט דתקופה' (בבלי, ר"ה טו ע"א). החת"ס (ח"א או"ח סי' יד), הקשה על קביעת ראש השנה לאילן בשנים מעוברות: 'כיון שעכ"פ עדיין צינה של טבת הוא בשבט אין שרף באילנות ולא יחנטו', וכתב שהטבע משועבד לתורתנו הקדושה לקביעת החודשים, והאילנות חונטים בשבט של לבנה: 'כיון דזה דבר הנוגע לתורתינו הקדושה משועבדת הטבע לתורה ודיניה, וחונטים האילנות כמו ברוב השנים בשבט הסמוך לטבת, ומי שאמר לשמן וידליק אומר לחומץ וידליק והקור לא יזיק, והיינו דכ' תוס' ישראל מונין ללבנה והטבע משועבדת לה'. ובליקוטי הערות לחת"ס שם, הביא מס' שבילי דוד (או"ח סי' נה אות ג), שהקשה שמוכח מהירושלמי שלנו שבישול התבואה הוא ב'ניסן דתקופה' ולא ב'ניסן דחודשים'. וראה מה שתירץ שם הרי"נ שטרן זצ"ל, ובס' להורות נתן, מועדים ח"ד שבת שובה תשנ"ד אות ג. וראה מש"כ ר"א סוחובולסקי, 'ראש השנה לאילנות בשנה פשוטה ובשנה מעוברת – השפעת הטבע בהלכה או השפעת ההלכה בטבע', אמונת עתיך 61 (תשס"ה), עמ' 61-48. אגב יש להעיר, שנראה שהאמוראים הסוברים שבט"ו בשבט 'רוב התקופה מבחוץ' (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב), אינם סוברים כמסקנת הירושלמי ביכורים הנ"ל, אלא שט"ו בשבט הוא כסדרן של תקופות, ט"ו בשבט של תקופה כמו 'ניסן של תקופה', וצ"ע.

[21].  בבלי, תענית לא ע"א: 'רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של-חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל' (אגב, מסוגיה זו עולה הבנה למהות יום-טוב של חמישה עשר באב – בתור 'חג הקיימות', השמחה על שמירת הטבע מכילויו לצורכי האדם, וייתכן שזוהי משמעות 'שבירת' כלי כריתת הצומח – בין אם שבירה ממשית ובין אם שבירה תפיסתית. יום זה הוא היום ההופכי לראש השנה לאילן, ועומד בקצה האחר של השנה, בדיוק חצי שנה אחריו; עי' מהרש"א, בחידושי אגדות, לב"ב קכא ע"ב, ד"ה כיון שהגיע; ואכמ"ל). על כל פנים, שיטת ר"א הגדול היא כשיטת ר"מ להלן, שקיץ הוא עד חצי אב (צפנת פענח, הל' תענית פ"ג ה"ט והל' קדה"ח פ"ד הי"ג). וראה במאמרו של ר"י מרצבך, 'על חדשי חמה והלכות התלויות בהם', עלה יונה, עמ' טו-כב.

[22].  עוד נמצא באחרונים לעניין ברכת האילנות 'ביומי ניסן' (בבלי ר"ה יא ע"א), והביא החת"ס (הגהות על שו"ע סי' רכו), בשם רבו ר"נ אדלר, שזמנה של הברכה ב'ניסן של חמה': 'כל זמן שנמשך ימי חודש ניסן דתקופה לתוך חודש אייר'; ושדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות, סי' ב, ד"ה ובספר) הביא ראיה מהגמרא (שם) 'חדש זיו... דאית ביה זיוא לאילני... ביומי ניסן', וכפירוש רש"י (שם, הובא לעיל הע' 15), ש'ניסן דתקופה' נכנס לאייר (והציע שהכוונה אף לכל רבע השנה של תקופת ניסן, עד תקופת תמוז, ראה הגהת הב"ח שם. אך ראה רש"י (ר"ה טו ע"א) לגבי שבט דתקופה, שהובא בהערה הבאה; וראה להלן על הבנת לח"מ בטור). ובשו"ת ראשית ביכורים (ח"ב עמ' קנ), נכתב שגם שאלת גשמים לר"מ 'עד שיצא ניסן' (תענית פ"א מ"ב, הנ"ל) הוא 'ניסן של תקופה'.

[23].  בבית-חדש, מהדו' מכון שירת דבורה, תיקנו בטעות: 'טבת', כנראה בעקבות דברי רש"י (ר"ה טו ע"א, ד"ה או שבט), 'לסוף שלשים של תקופת טבת'; שהובאו בבית יוסף שם. אך רש"י עוסק ב'שבט דתקופה' ולא ב'ניסן של תקופה', ופשוט שצריך להיות בב"ח: 'ניסן'.

[24].  וכן פי' בספר לחם משנה למשניות (תענית פ"א מ"ז, לר"מ ליפשיץ תלמיד השל"ה): 'עד שיצא ניסן – תקופות ניסן'.

[25].  הב"י מצטט מהטור 'תקופה של ניסן', וכך הגרסה גם בטור עצמו, בדפוס הראשון של טור או"ח עם ב"י, ונציה ש"י. אך בדפוסי ערש של הטור שבדקתי – במאגר ספרים סרוקים של הספרייה הלאומית: אישאר רמ"ה, שונצינו ר"נ, קושטנטינא רנ"ד, לייריאה רנ"ה, ברשה לפני ר"ס; וכן איטליה רנ"ז (מס' 211 בספריית JTS) – הגרסה היא 'ניסן של תקופה'. [בהגהות והערות בטור מהדו' מכון שירת דבורה, ציינו שכך גם בכתבי יד של הטור – כך בכ"י מהמאה ה-15-14 בספריית JTS, MIC.#9517(RAB.2372), http://hebrewmanuscripts.org/hbm_1433.pdf]. ונראה שהמתקן שהחליף פעמיים ל'תקופה של ניסן', לא הבין ולא הכיר את המושג 'ניסן של תקופה', ולכן סבר שיש כאן טעות, ויש לשכל את המילים ל'תקופה של ניסן' במובן של תקופת ניסן – והתיקון צורם שהרי אם כן, היה צריך להיות 'תקופת ניסן' (אולי בדומה לכך נוצרה גרסת ירושלמי משובשת המובאת בגנזי שכטר ח"א עמ' 406: 'של ניסן תקופה').

        שמעתי מאבי נר"ו – עמו למדתי סוגיה זו ומכוחו נתבהרו לי מושגיה וסוקלו רבים משיבושיה – שפעמים רבות יש בספרות בלבול במושג 'תקופה', והוא משמש אצל מחברים שונים בכמה מובנים: שנת החמה, רבע שנת שמש, ה'חודש' במונחי שנת החמה, יום התקופה או רגע התקופה בארבע זמנים לאורך שנת השמש. והמילה, במשמעויותיה השונות, גם באה לעתים בנוגע לתקופות שונות: תקופת שמואל, תקופת רב אדא או התקופה האמתית, ראה להלן. ראה גם בספרו 'על השמינית (להלן הע' 33), עמ' 178 הע' 143.

[26].  המונחים 'מזל טלה' וכל יתר המזלות, משמעם קטע של 30 מעלות בדיוק על גלגל המזלות, המנויים כסדרם מ'נקודת האביב' עליו, ואין הם זהים כיום למקום האמתי של קבוצת הכוכבים שבאותו השם, לאורך גלגל המזלות – עקב תופעת הנקיפה (פרצסיה) של ציר כדור הארץ – כמבואר בהלכות יסודי התורה, ראה לעיל (הע' 9) – הערת אבי; ראה גם בספרו 'על השמינית' (להלן הע' 33), עמ' 46-45 הע' 3.

[27].  וכן ראיתי שנקטו ר"ש דבליצקי (בתוך: הגדה של פסח יקרא דאורייתא, עמ' מו) ושו"ת להורות נתן (ח"ד או"ח סי' יג אות ד) בנוגע לסיום התעניות. ובספר פלגי מים (לר"ש דבליצקי, בני ברק תשכ"ה, הלכות תעניות הגשמים סעי' לו, עמ' לה הע' 119), המאסף לכל הלכות תעניות הגשמים בא"י בזמננו, נפלה טעות, וכתב שהיחידים מתענים עד 'יום שתיפול בו תקופת ניסן', וצריך להיות: שלושים יום אחר יום שתיפול בו תקופת ניסן.

[28].  ואולי זו כוונת הפרישה, ראה לעיל הע' 18, כי כאמור בדרך כלל, 'ניסן של חמה' לפי שמואל, יוצא אחרי ניסן של לבנה.

[29].  ראה אורכו המדויק ברמב"ם, הל' קידוש החודש שם, פ"י ה"א.

[30].  וכך נקט רשי"ח קניבסקי, בספרו שקל הקדש (קדה"ח פ"י ה"א באור ההלכה, ד"ה שנת), בנוגע לסיום התעניות, אך לדבריו, בלח"מ משמע שהיא תקופת שמואל. כנראה הבין כך בלח"מ, משום שהלח"מ הביא את דברי הרמב"ם (הנ"ל, בפרק ט), להגדרת תקופת ניסן, ופרק זה עוסק בתקופת שמואל. אך נראה שגם לרב אדא, הגדרת-העל של תקופת ניסן היא 'שתיכנס השמש בראש מזל טלה', ראה להלן. וכן בשו"ת חבל נחלתו (שומריה תשס"ז, ח"ו סי' יג אות ה), נקט מועד זה להפסקת הצומות (אך לא 28 באפריל כפי שכתב שם – 'ניסן של תקופה' עדיין לא יצא מעולם בתאריך זה). לפי זה עלינו להניח שבעל המימרא בירושלמי, ר' יוסי ביר' בון, שחי בדור ייסוד הלוח, הכיר את תקופת רב אדא של הלוח, ודבריו נסבים עליה.

[31].  וכן הייתה מוכרת לרמב"ם, מכתבי התוכן הערבי בן המאה ה-תשיעית, אל-בתאני, עליו הוא סמך בחשבונותיו, כפי שכבר ציין ר' עובדיה בעל ה'פירוש'' להלכות אלה – הערת אבי; ראה מאמרו, 'הקריטריון של הרמב"ם לראיית הירח החדש – מקורו, טיבו והשוואתו לקריטריונים אחרים', בדד 3 (תשנ"ו), עמ' 85-45.

[32].  וכן בשו"ע (דיני תעניות, או"ח סי' תקעה סעי' ז), העתיק את לשונו של הרמב"ם, וזאת בניגוד ללשונו בדיני ברכת השנים (או"ח סי' קיז סעי' א): 'יום ס' אחר תקופת תשרי'. אם כוונת השו"ע בדיני תעניות הייתה לתקופת שמואל, היה צריך לכתוב 'שלושים יום אחר תקופת ניסן', ולא להשתמש במינוח האסטרונומי.

        ייתכן שהסיבה להבדל בהלכות בין תקופת תשרי לתקופת ניסן, היא בשל העובדה שחצי שנת השמש החורפית, בין תקופת תשרי לתקופת ניסן האמתיות, קצרה במעט מחצי השנה שבין תקופת ניסן לתקופת תשרי האמתיות; ולכן הפער בין תקופת ניסן שעל פי המציאות האסטרונומית לתקופת ניסן של שמואל, גדול יותר מהפער בין תקופת תשרי האמתית לתקופת תשרי של שמואל. על כן לגבי תקופת ניסן, אי אפשר לסמוך על תקופת שמואל – השערת אבי.

[33].  אכן, לפי הרמב"ם תקופת ניסן לרב אדא, חלה קרוב מאד לשיווי האביבי האסטרונומי בשנת ייסוד הלוח (אבי בספרו על השמינית, תל-אביב תשמ"ו, http://www.daat.co.il/daat/vl/tohen.asp?id=162).

[34].  וכן כשכתב (שם פ"ט ה"ג): 'תקופת ניסן היא השעה והחלק שתכנס בו השמש לתחלת מזל טלה, ותקופת תמוז היות השמש בראש מזל סרטן, ותקופת תשרי היות השמש בראש מזל מאזנים, ותקופת טבת היות השמש בראש מזל גדי', כוונתו להגדרה האסטרונומית השמימית האידיאלית של התקופות, שאליה שואפת להגיע כל שיטה אנושית המנסה להציע מחזוריות קבועה. בהמשך, הרמב"ם מסביר את קירובו של שמואל לערך זה: 'ותקופת ניסן היתה בשנה הראשונה של יצירה לפי חשבון זה' – למרות שלפי האמת האסטרונומית, תקופת ניסן היא כשתיכנס השמש לתחילת מזל טלה. ובפרק הבא (פ"י ה"ב), הוא מעמיד מול זה את התקופה לפי קירובו של רב אדא לתקופה האמתית: 'תקופת ניסן לפי חשבון זה היתה בשנה ראשונה של יצירה קודם מולד ניסן בתשע שעות וכו''.

[35].  ראה לעיל הע' 9. וכן בנוגע לחישובי מקומם האמתי של השמש והירח, לשם קביעת היתכנות הראייה (בהל' קדה"ח החל מפרק יא), הוא עוסק באסטרונומיה אמתית.

        בנוגע לברכת החמה, הרמב"ם (הל' ברכות פ"י הי"ח) מביא הלכה הנוגעת לתקופת שמואל: 'הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחלת המחזור של שמונה ועשרים שנה שהתקופה בתחלת ליל רביעי כשרואה אותה ביום רביעי בבקר מברך ברוך עושה בראשית'. סגנונו מראה שהכוונה לראיית החמה בלא קשר לאירוע אסטרונומי כלשהו, ואין הוא כותב שהברכה היא בזמן שתיכנס השמש למזל טלה. רק בהמשך אותה הלכה הוא עובר לאסטרונומיה: 'וכן כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח על כל אחד מאלו מברך עושה בראשית'. כאן הוא מזכיר את המזלות ואת מיקום גרמי השמים, וכוונתו לאירוע שמימי וליום השיווי האביבי האסטרונומי, ולא לחישוב מקורב של תקופות שמואל או רב אדא.

[36].  אמנם אנו יכולים לשחזר ערך זה לשיטתו, על סמך דרכו לחישוב המקום האמתי של השמש בכל עת על גלגל המזלות – הערת אבי.

[37].  מעין זה נקט הדברי יוסף (לר' יהוסף שוורץ בעל תבואות הארץ, ח"ד ראש השני, תשובה מה), לעניין סוף זמן התעניות, שהשמש יוצאת ממזל טלה ב-21 באפריל. ראה שם (קלט ע"ב) טבלה מפורטת, מתי חל ר"ח אייר ביחס למזל טלה ומזל שור, בכל השנים במחזור של י"ט שנים. למשל בשנת תשע"ג שהיא שנה ט"ז במחזור פשוט, ר"ח אייר הוא ב-11 באפריל, והוא יום 22 במזל טלה. כיום שיטות החישוב משוכללות יותר, וכאמור מקובל שזמן השיווי האביבי האסטרונומי חל מעט מוקדם יותר – במאה ה-21 הוא כבר חל רק ב-20 במרץ (וראה בתבואות הארץ, תוצאות הארץ מאמר העתים עמ' תז-תט, על משקעים בא"י אחרי חודש ניסן).

        ב'לוח דבר בעתו' תשע"ג, עמ' 1072, כותב שכניסת השמש למזל שור וסיום התעניות הוא כשהשמש נכנסת לתחום קבוצת הכוכבים שור בקו-האורך השמימי: °53.61, כיום אמצע מאי, אך נראה שאי אפשר להסביר כך שהרי אין כל קשר בין מועד זה לסיום 'ניסן של תקופה' כפי שהתבאר, וראה לעיל (הע' 26).

[38].  כגון בשנת תשס"ה, שבה נכנסה חמה למזל שור כבר בי"א בניסן (הערת אבי). בטבלה של ר"י שוורץ, ניתן לראות שבכל שנה שמינית במחזור, ר"ח אייר הוא כבר יום 19 במזל שור, וכן בשנים מעוברות נוספות, מזל שור מקדים את פסח. כנראה הוא לא שם לב לבעיה בשנים אלו, שכן כתב קודם לכן (ד"ה אולם רבי) שסוף מזל טלה בשנה מעוברת הוא בדרך כלל 'בערך בחצי חדש ניסן בחג המצות', לעומת שנה פשוטה שהוא ימים אחדים לפני ר"ח אייר.

[39].  ראה בספר 'על השמינית' (הנ"ל הע' 33); האורך האמתי של שנת החמה קצר בכשש וחצי דקות מאורכו לפי הלוח, דקות שהצטברו מאז יסוד הלוח ועד זמננו לכשבעה ימים.

[40].  וראה לעיל הע' 17.

[41].  למשל, בשנת 4948 (ד'תתקמ"ח) הדבר ארע ביום רביעי (אינו יום תענית) י"ד בניסן – אמנם צ"ע אם הרמב"ם יכול היה לדעת זאת על פי ידיעותיו וחלות התקופות של אל-בתאני. ובשנת 4949 הדבר אירע ביום א' של פסח עצמו (את הנתונים קיבלתי מאבי). על כל פנים, הגדרת הרמב"ם 'כשתגיע השמש לתחלת מזל שור' הייתה מספיקה בזמנו, אך בימינו, שהפער בין הלוח למציאות האסטרונומית גדול יותר, אין מנוס אלא להיצמד בשנים הבעייתיות לזמנים שעל פי הלוח, ואין לראות בגשמים היורדים לאחר תום 'ניסן של חמה' סימן קללה, כשכל ישראל עוד שואלים ומזכירים גשמים.

[42].  ספרו של התוכן תלמי (פטולמאיוס) 'אלמגסט', התפרסם קרוב לשנת 150 למניינם, והוא טעה במעט בקביעת התקופה האמיתית. לפי האלמגסט, תקופת ניסן האמתית חלה באמצע המאה הרביעית, כשלושה ימים לפני תקופת שמואל. בזמנו של הרמב"ם הפער בין התקופות לפי חישוביו גדל כבר עד למעלה מ-11 ימים – הנתונים מאבי.

[43].  ולשיטה אחרת (רות רבה פרשה ה, יא): 'א"ר שמואל בר נחמן, מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים', ולא חודשיים; ובפרקי דרבי אליעזר כתוב (פ"ז): 'זרע זו תקופת תשרי, קציר זו תקופת ניסן, קור זו תקופת טבת, חום זו תקופת תמוז'; וכן במדרש הגדול, מרגליות, פרשת נח, ח כב, עמ' קפ.

[44].  ראה תוספות, ב"מ קו ע"ב, ד"ה וקיימא; צפנת פענח, תענית פ"ג ה"ט; וי' פליקס, החקלאות, הנ"ל בהע' 3, עמ' 128.

[45].  כך לפי גרסת התוספתא, וכן הוא בבראשית רבה, אלבק, פרשה לד, כב. אך לפי גרסת הבבלי (ב"מ קו ע"ב), שיטתו להקדים.

[46].  ראה ראש אפרים, ח"ג סי' כ ד"ה ועכ"פ, ותוספתא כפשוטה, תעניות עמ' 1071.

[47].  זמן קציר החיטים הוא סמוך לחג השבועות: 'וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים' (שמות לד, כב); ראה רלב"ג, שמואל שם; ותוספתא, סוכה פ"ג הי"ח, ור"ה פ"א הי"ב, לפי כתב יד ערפורט (ראה תוספתא כפשוטה שם): 'עצרת שהוא פרק חיטים'; ותרגום יונתן, בראשית ל יד: 'ביומי סיון בזמן חצד חיטין'; וראה תוי"ט, בכורות פ"ד מ"א. ובשו"ת הרא"ש כלל ד סימן י, נראה שעמד על העניין, ויישב שלחיטים הוא סימן קללה, משום שהם עומדים לפני קצירתם: 'קציר שעורים בפסח, וגם החטים כבר עמדו בקמותיהם ואינן צריכין אלא להתיבש ולהתבשל עד עצרת, ולכך הגשמים סימן קללה הם'. שו"ת שב יעקב (סי' סא, קג ע"א), כתב שממשנתנו ראיה שקציר חטים מקדים את חג השבועות. וראה תוס', שבת קלא ע"א ד"ה תאמר: 'בעצרת יהיו כל החיטין והשעורין קצורים' (ראה סידור בית יעקב עמדין סדר חג השבועות אות מב וחידושי חת"ס שבת שם ד"ה לאי). ובפי' נביאים ראשונים לראב"ש, מהדו' קאפח עמ' קלז: 'שזמן קציר חטים הוא אחר יציאת ניסן'. וראה י' פליקס (החקלאות, הנ"ל הע' 3, עמ' 183) שקציר החיטים מתחיל בחג השבועות, אך באזורים החמים החיטים מבשילות לפני כן. כך הוא כיום בעמק בית שאן ובנגב המערבי, שבהם עונת הקציר מתחילה בסביבות ה-1 במאי (ע"פ אתר ארגון עובדי הפלחה). על כל פנים, גם אם הפסוק המובא במשנה אינו ראיה על המועד המדויק 'משיצא ניסן' שהוא סימן קללה, הרי שהוא מלמד שימי אייר וסיוון שהם תקופת הקציר, אינם זמן גשמים.

[48].  ראה למשל תוספתא כפשוטה, תעניות עמ' 1092.

[49].  הירושלמי הובא בריטב"א, תענית יט ע"ב ד"ה ועל הבורות, ובנמוקי יוסף, תענית יט ע"ב, ולדברי הריטב"א, גם לשיטת הבבלי (שם) שגרס 'בפרס החג' – פירושו עצרת. וב"י (או"ח סי' תקעה אות ח), ביאר בירושלמי, שעצרת היא שמיני עצרת, ראה שירי קרבן לירושלמי שם. בירושלמי מסכת תעניות מהדו' מכון הירושלמי – תלמודה של א"י, עמ' קפב, הובאה ראיה מהפסוק בזכריה י, א: 'שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים, ומטר גשם ייתן להם לאיש עשב בשדה'. מכאן שעת 'מלקוש בניסן' (תוספתא תענית פ"א ה"א) הוא עת גשמים. אך אין מכאן ראיה שעד סמוך לחג השבועות הוא עת גשמים, שהרי כשיצא 'ניסן של תקופה', אין זה עת מלקוש (ולהלן לימוד בברייתא שזמן המלקוש אינו באייר). וראה ר"י זולדן, 'תענית בימות הקיץ על מחסור במים', שנה בשנה תשנ"ב, עמ' 255-246.

על מנהג העלייה לקברי צדיקים בחודש אייר להתפלל על הגשמים ראה: מ' בניהו, 'הנהגות מקובלי צפת במירון', ספונות ו (ספר צפת א, תשכ"ב), עמ' ט-מ; ח' סיימונס, 'עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר', סיני קח (תשנ"א), עמ' עז-צב; ז' עמר, 'ציוני קברים בארץ-ישראל', קובץ על יד יד (תשנ"ח), עמ' 296-275; א' דוד, "איגרת 'יחוס הצדיקים והחסידים ע"ה הנקברים בארץ הקדושה בארץ ישראל' משנת רמ"ט", קובץ על יד טז (תשס"ב), עמ' 221-199.

[50].  ראה בספר אורות הירושלמי לר"א בלס (ירושלים תשס"ו, עמ' 43, ועוד הרבה בחיבור זה), שהסביר שהתלמוד הירושלמי קשור לעולם הטבע ומתחשב בו. ייתכן שגם חידושו של רבי יוסי ביר' בון 'ובלבד ניסן שלתקופה', יסודו בתפיסה זו, במיוחד לפי שיטת הרמב"ם, כפי שהסברנו.

[51].  הרמב"ם (הל' תענית פ"ב ה"ז), פסק כבבלי (שם), שלא גרס 'בפרס עצרת'.

        אמנם אם יש מחסור במי שתייה, 'מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה' (רמב"ם שם, על פי תוספתא תענית פ"ב ה"ח, ובבלי תענית יט ע"ב) 'ואפילו מעצרת ואילך' (ריטב"א שם, ד"ה ואם אין, לשיטתו ראה בהע' 49). וראה עוד, בבלי, תענית יד ע"ב: 'אמר רבי יהודה: אימתי – בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה – הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן'.

        בספר מדרש פנחס (לר"פ מקוריץ, דף יט ע"א אות כב) מובא: 'הגשמים שמן הפסח ועד העצרת הם רפואה גדולה לכל התחלואים שאין לך רפואה כמוהו בכל החנויות של רפואה, דהיינו לעמוד על הגשם ולגלות קצת ראשו כדי שירד הגשם על ראשו, וגם לפתוח פיו בכדי שירד הגשם לתוך פיו ממש, ומן העצרת ואילך צריך לברור איזה גשמים שהם טובים, דהיינו גשמים היורדים בזמן שהארץ צריכה להם, הם טובים ג"כ לרפואה הנ"ל'. ובהגהה על ספר שבלי הלקט (השלם, סוף סי' קצט בשם גיליון), נכתב שגשם בל"ג בעומר 'הוא סימן שובע'. אמנם נראה שדברים אלו לא נאמרו בנוגע לגשמים בארץ-ישראל, ועליהם אומרת המשנה שמשיצא ניסן, הם סימן קללה (והרמב"ן ויקרא כו ד כותב: 'ונתתי גשמיכם בעתם' – הקדים דבר הגשמים, כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים... וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם'), וראה להלן.

[52].  ראה לעיל הע' 3 שבדרך זו בארו גם בעלי התוספות בפירושיהם לתורה, ועוד. פירוש רש"י זה מובא בשמו באור זרוע ח"ב סי' שצט.

[53].  כלשונו והסברו של הרא"ש בתשובה (ראה לעיל הע' 47). כך גם הבינו המפרשים בספר שמואל – ראה רלב"ג, ר"י קרא, אברבנאל, אלשיך ועוד.

[54].  ראה משנת שלמה, וורטהיימר, למשנתנו. וראה בהערה הבאה שייתכן שכרש"י סוברים גם ר' נתנאל המובא בתוספות וראשונים נוספים; וכ"מ במ"א סי' קיז ס"ק ד (הובא בבאר היטב שם ס"ק ו, ראה מחצית השקל שם) ובט"ז או"ח סי' קיד ס"ק י (מה שהבין בעטרת זקנים סי' קיד סעי' ד ש'יצא ניסן' הוא ל' יום אחר הפסח – תמוה) ובאליה רבה סי' תצב ס"ק ב.

[55].  ראבי"ה (סי' תתסו) גרס: 'סימן ברכה להם'. בניגוד למימרת רבי יוסי ביר' בון הנ"ל, חלק זה של הירושלמי מובא ברי"ף וברא"ש (תענית סוף פ"א, בשם 'ר' אסי בר אבין'). בבבלי כאמור, לא נמצא הסבר מצמצם זה לדברי המשנה. יש מהראשונים (ר' נתנאל בתוס' תענית ג ע"ב ד"ה בימות ותוס' ברכות כט ע"ב ד"ה הא) שבארו את דברי הירושלמי (תענית פ"א ה"א) על מי שטעה והזכיר מוריד הגשם בימות החמה שמחזירים אותו משום שהוא "מיקל", שפירושו 'מקלל', וזאת תוך התעלמות ממימרת ר' שמואל ב"ר יצחק כאן בירושלמי בסוף הפרק שסימן קללה הוא במקרה מאד מסוים – שלא ירדו גשמים מכבר. ראה ר"ן (תענית פ"א ד"ה ירושלמי, דף א בדפי הרי"ף) שהביא את דברי הרמב"ן שעמד על כך וחולק על אותם ראשונים (ומפרש 'מיקל' מלשון קולא), והר"ן עצמו נדחק לפרש שאמנם 'מיקל' הוא לשון קללה אך אין זו קללה גמורה כיוון שרק לפעמים הגשמים אחר ניסן הם סימן קללה – והפסוק מזכירם כקללה – וברוב השנים הגשמים סימן ברכה (וראה ר"ן שם דף ה ע"א בדפי הרי"ף ד"ה שלחו שכתב: 'שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום אקרא וגו''; וראה שירי קרבן לירושלמי שם ד"ה להאי). אמנם מראשונים שהזכירו את משנתנו ולא הביאו את הירושלמי, לא משמע דווקא כהסבר הר"ן, ראה בעל המאור תענית שם: 'מי שמחליף ומזכיר של גשם בימות הטל הואיל ואין גשמים לאחר ניסן סימן ברכה כאילו לא התפלל כלל'; המנהיג דיני תפילה נד: 'פי' בקיץ והזכיר שלגשם מצלי דבר קללה ומחזירים אותו דתנן יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנ' הלא קציר חטים היום'; פי' תלמיד הרמב"ן תענית ג ע"ב ד"ה ירושלמי: 'פי' מיקל מקלל דכשהוא מזכיר גשם בימות החמה מקלל כדכתיב הלא קציר חטים היום וגו''; נמוקי יוסף תענית ג ע"ב: 'פי' מקל קללה בימות החמה כדכתיב הלא קציר חטים וגו''; ועוד.

[56].  וזו כוונת הרמב"ם בהל' תעניות (שם): 'שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה הואיל ולא ירדו כל עיקר מתחלת השנה' (וכן בפיה"מ תענית שם). ועל פי זה כתב המאירי, בית הבחירה, תענית יד ע"ב: 'ונראה מזה שאם ירדו כבר בימות הגשמים שמתענים עליהם אף בימות החמה ומכאן נראה לי סעד למנהגנו שאנו גוזרים תענית גשמים אף בימות התמה'. וראה בהערת ר"י פערלא לביכורי יעקב (מהדו' פלאהר, הל' סוכה סי' תרל"ט ס"ק לט), שמירושלמי זה מקור למה שמובא בבכורי יעקב בשם ספר חמדת ימים, שגשמים שירדו בסוכה הם סימן קללה, רק אם לא ירדו כלל גשמים קודם לחג, ופתע פתאום נתקשרו שמים בעבים.

[57].  ראה להלן, מאמרו של אגרונום מרדכי שומרון, 'גשם לאחר ניסן – ההיבט המטאורולוגי והחקלאי'.

[58].  נראה שר' שמואל ב"ר יצחק בירושלמי הבין שהקללה היא שהגשמים יורדים בזמן שאין בהם תועלת כביאור הפני-משה שם במשנה (ד"ה יצא ניסן, וראה לעיל הע' 3), ראה גם פי' נביאים ראשונים לראב"ש עמ' קלח. וראה עוד שו"ת שבט הלוי (ח"ט או"ח סי' קמח אות א) שכתב שסימן הקללה הוא רק כאשר הגשמים יורדים בקיץ בקולות וברקים ובזעף כבעונת הגשמים.