לכתיבתו נלך- ידידיה מאיר כותב על סדרת הספרים בהוצאה המחודשת של מכון התורה והארץ

1. השבוע נכנסתי לאתר ערוץ 7 כדי לקרוא את המאמר ה 578 על סאגת אלי אוחנה. אל תחשבו שאני מזלזל ולו באחד מ-578 המאמרים שנכתבו. דווקא קראתי את כולם.

סיקרן אותי מאוד לראות aאיך כל אחד ואחד ממי שהלך עם בנט לאורך כל הדרך, בכל מחיר, כי הוא "מביא מנדטים", מתמודד עם האתגר הנפשי שהעמיד בפניו המנהיג שלו (ואגב, גם שבוע אחרי, קשה לקבוע בוודאות אם זה נעשה בציניות נוראה או בתום לב אמיתי). בנט בעצם אמר למגזר: רוצים מנדטים בכל מחיר? אז תזרמו איתי ותוותרו לא רק על רבים מהערכים שלכם, אלא גם על הכבוד שלכם. מי בעד? מי נגד?

ובכן, נכנסתי לאתר לקרוא את המאמר ה 578, אבל אז קפץ לי מול העיניים באנר פרסומי: "לאורו של הראי"ה – פרקי חייו והגותו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בחמישה כרכים, מאת תלמידו הרב משה צבי נריה". וואו. סדרת הספרים הישנה שאני שואל שוב ושוב מבית הוריי כי כבר עשרים שנה לא קיימת בשוק – הודפסה סופסוף מחדש. נכון, יצאו במשך השנים אינספור ספרים מרתקים על הרב קוק, אבל בכתיבה של הרב נריה יש את מה שאין אצל אף אחד אחר – את הכתיבה של הרב נריה!

"כדי להבין את עומק הגות דברי מרן הרב קוק, שהיה משורר, צריך להיות משורר" – מצוטט בהקדמה הרב יצחק הוטנר, והרב נריה אכן היה משורר. כלומר, הוא היה מחנך ומנהיג ורב ואפילו חבר כנסת, אבל לפני הכול – או מעל הכול - הוא היה משורר. איש כתיבה. עם לב ועין רגישה ועם היכולת הנדירה להביע בכתב את כל מה שהוא חווה והרגיש. כך למשל הוא מתאר את המפגש הראשון שלו עם הרב קוק, הרגע שבו החליט לדבוק בו: "הרב עמד וכוס ההבדלה על ידו. כל הקהל עוטר אותו מסביב, עומד ביראת כבוד, והוא מורם, גבה קומה, עיניים גדולות מהורהרות, השטריימל הגבוה – נוסח אדמו"רי פולין – על ראשו. האווירה כולה אווירה של חרדת קודש. פתאום ראיתי לפניי דמות של רבי, אדמו"ר עטור חסידים, דמות שכולה אומרת אצילות שבקדושה, רוחניות, עליוניות. הופתעתי, התרגשתי והתבטלתי לגמרי בפניו. דומה כי רגע העמידה הראשונה לפניו טבע בעומק נפשי יחס עמוק של חסיד לרבו, ל'רב הדומה למלאך ה' צבקות' שעליו נאמר 'בקשו תורה מפיהו'".

2. אז איך מתמצתים לעמוד אחד בעיתון, חמישה כרכים גדושים סיפורים, עדויות, מסמכים, ציטוטים, שירים ודברי תורה? ברור שזה בלתי אפשרי. נלך רק על כמה טעימות קטנות, בעיקר כאלה שקשורות לאקטואליה יותר מאשר להיסטוריה. סיפורים מפעם, אבל כאלה שמאירים קצת אחרת את הכאן והעכשיו החדשותי והיומיומי שלנו, ובהחלט נותנים השראה.

הנה, למשל, גרסת הרב קוק ל"איפה הכסף?". חותנו, הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, אמר: "על חתני לא מתאים לומר שהוא 'שונא בצע', שהרי הוא בכלל לא שייך לעניין הזה ששמו בצע". וכאן מגיע סיפור קטן-גדול על יחסו לכסף: במשך כמה ימים התנהל בבית הדין שלו דין תורה בין חברת 'כרמל מזרחי' ובין חברה מתחרה שהטעתה את הלקוחות והשתמשה גם היא בסמל של שני המרגלים הנושאים את אשכול הענבים (עד היום זה הסמל של 'יקבי כרמל'). תביעת הפיצויים של 'כרמל מזרחי' הייתה על סך עשרים אלף פרנק. לפני מתן פסק הדין אמר הרב שאיזה עניין מטריד אותו והוא צריך להתייחד עם עצמו. לאחר מכן, כששאלו אותו מה זה היה, השיב ואמר כך: "הדיון כאן נסב כולו על כסף. על רווח כספי, נזק כספי ופיצוי כספי. ומכיוון שאני רחוק מאוד מענייני כסף, הרי כדי שאוכל להוציא פסק דין לאמיתו, הייתי חייב להתעמק ולהגיע להרגשה מוחשית בערך הממשי של כסף, הכרחו, חשיבותו ומקומו בצרכי האדם והחברה. כי אחרת היה נראה לי כל העניין חסר חשיבות".

3. בעידן של טוקבקים, סטטוסים וציוצים, החשיבות של המילה הכתובה הולכת ונשחקת. מה כבר המשמעות של עוד משפט מעליב ועוד השמצה? אבל אצל הרב קוק זה היה אחרת. אליעזר בן יהודה המפורסם ערך באותן שנים עיתון ושמו 'השקפה'. פעם אחת הוא כתב באחד ממאמריו משפט שכה זעזע את הרב קוק, עד שאמר עליו כך: "חרפה גדולה, ובייחוד על יושבי ארץ ישראל", "חוצפה שאינה מצויה" ו"דברים שפלים כאלה, שנדפסו לדאבוננו".

ומהו המשפט מעורר הקצף? ובכן, כך כתב בן יהודה: "אנו כולנו פנינו עורף לעבר, וזו תהילתנו ותפארתנו". המשפט הזה הרגיז כל כך את הרב בעיקר כי בן יהודה כתב בלשון רבים ("אנו כולנו") ולכן הוא ראה צורך למחות. הוא אף פנה לצעירים כדי שייצאו גם הם "במחאה גלויה על העלילה השפלה שהעליל עליכם עורך ההשקפה, ותענו ותאמרו שחלילה לנו לפנות עורף לעבר שלנו, אשר בצלו חיינו נחיה".

הטקסט המלא של תגובת הרב הופץ תחת הכותרת "מכתב גלוי" כחוברת קטנה בירושלים, ביפו ובמושבות, ובעקבותיה פורסמו גם מאמרי מחאה של צעירים נגד בן יהודה וגם מכתב תמיכה של רבני ירושלים ברב קוק. ירושלים הייתה רגילה עד אז לפשקווילים על תופעות שליליות, והציבור כבר הפסיק להתרגש ממודעות הקיר השגרתיות האלה. הרב קוק, במכתבו הגלוי והמיוחד, עשה רושם על כל החוגים והיה למופת של הסברה. החידוש הזה הפך לשיחת היום.

4. ככל שאתה מתקדם בסדרת הספרים הזאת אתה מגלה שני דברים: כמה הרב קוק היה מהפכן, וכמה הוא היה שמרן. הנה שתי דוגמאות: כשהיה רב בלונדון, רצו לשנות שם את התואר של בית הדין שנקרא בשם המסורתי "בית דין צדק דק"ק לונדון". היה מי שהציע לקרוא לו בפשטות "משרד הרבנות". הרב קוק התרעם על כך שמעזים להחליף שם קדוש שנזכר בתלמוד הבבלי והירושלמי ובכל הראשונים והאחרונים ולהשתמש במקומו במטבע לשון של חול. הוא סירב בתוקף לבטל את המילים ק"ק (קהילה קדושה), למרות שזה צרם לאוזניהם של מי שכונו אז "המתקדמים".

ומנגד, הרבה לפני הפולמוס סביב הקריקטורות של 'שארלי האבדו', היה לו מה להעיר על כל איור פוגעני בעיתונות העברית. לא, לא איורים שפגעו ביהדות אלא גם איורים שפגעו באסלאם. את האיגרת הבאה הוא כתב לרב מאיר בר אילן שהיה אז עורך העיתון הציוני-דתי 'העברי': "חוב קדוש אני מוצא לעצמי להעיר את לב כבודו על דבר הסגנון של הציור 'יהודה נוטר הפרדס' בגיליון מ"ד של 'העברי' שמתואר שם 'המצב הנפשי של האיבה לערבים'. להיפך, כמה שאפשר יש לנו לתאר את המצבים הנאים של דרכי השלום והאחווה, שאנו פוגשים בין טובי היישוב המעשיים באמת, ובין יושבי הארץ הערבים, כמובן שהמעולים שבהם". הרב בר אילן ביקש בתגובה חומר על נושא זה והרב משיב לו במכתב עם המלצה מעשית: "על דבר תיאורים מחיי היישוב ביחס לרגשי השלום בין טובי הערבים עם ישראל, הנני חושב שראוי שתבוא המערכת בזה בדברים עם הסופר הישיש א.ז. רבינוביץ' שהוא מוכשר לעבודה זו".

השמרנות והמהפכנות הללו באות לידי ביטוי כל הזמן, זו לצד זו. הרב, למשל, הגדיר עצמו באופן מובהק כציוני, אבל הזכיר שוב ושוב לאנשי היישוב החדש, בלי להתבייש, מהי ציונות ולאומיות אמיתית ("צריך להכיר בהכרה ברורה שקיום התורה הוא העומד בראש הלאומיות, ורק אותה לאומיות היא הנאותה לישראל. כל היחס שלנו לארץ אבותינו נסמך הוא על 'ושבת אל ה' אלוקיך ושמעת בקולו'"). שנים לפני המהפך שעבר על אריאל שרון, הרב קוק הזהיר שוב ושוב מלאומנות שאינה מבוססת על הקודש.

5. כשהוחלט על הקמת האוניברסיטה העברית, הרב דרש שילמדו שם רק מדעים ולא ייכנסו אל הקודש פנימה, בלימודי תנ"ך מתוך כפירה. אחרי שהצליח בכך, הסכים לבוא לטקס פתיחת האוניברסיטה. הנאום שנשא שם היה ארוך ומורכב. הוא דיבר על עליונות הישיבות על פני האקדמיה, על הסכנה שבפתיחות-יתר כלפי חוכמות חיצוניות, וסיים כך: "ונזכה לראות בשמחת גויינו ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר אליו ינהרו כל הגויים לקחת תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן". אבל משפט הסיום של הרב – שברור שמביע ציפייה לבניית בית המקדש – צוטט אחרת, כאילו על האוניברסיטה עצמה קרא הרב את הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". העלילה הופצה בארץ ובעולם ועוררה תמיהה. אפילו עד לרב יוסף משאש בצפון אפריקה הגיעה ההשמצה והרב קוק טרח וכתב לו מכתב אישי: "חלילה לי לומר על דברי חול 'כי מציון תצא תורה'. אדרבה, אמרתי להם מפורש שאני מתפחד שלא תצא חס וחלילה תקלה מידם, אם יזניחו את התורה והיראה... ואיך יוכלו אנשי זדון להפוך דברי אלוקים חיים באופן כל כך מלא רשע וכסל".

הרב משאש ענה בשמחה לרב קוק ("נתמלא כל הבית אורה") וגם שיגר מכתב נזיפה לעורך אותו עיתון על "נגע צרעת ממארת של לשון הרע". מתברר שעמדות מורכבות היו אתגר גדול מדי לתקשורת, גם בימי היישוב העברי, והספורט של הוצאת דברים מהקשרם ויצירת כותרות מפוצצות מדברי רבנים החל כבר אז.

6. לאורך כל הספרים שזורים גם רעיונות קצרים ופירושים מיוחדים. הנה רעיון אחד לדוגמה, על התפילה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום: "מה הכוונה במושג 'תשובה שלמה'? זאת אנו למדים מהבקשה הסמוכה: 'והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו'.

ברוב המקרים המחלה היא סימפטום של מצב לא תקין של הגוף כולו, ואם הריפוי יתרכז רק בגילוי החיצוני של המחלה, תהיה זו פעולה לא גמורה, לא שלמה. רק אם יתחקה הרופא אל שורשי המחלה, ויגיש לחולה אמצעי ריפוי מקיפים, אז יזכה החולה לרפואה שלמה. והוא הדין בתשובה שלמה – לא תשובה חלקית, קטועה, המתייחסת לחטא המוגדר, המסוים. אלא מבקשים אנו שהקב"ה יחזירנו בתשובה שלמה, תשובה המגיעה לסיבות החטא ולשורשיו, תשובה המחזירה את האדם לשלמותו".

7. טוב, נעצור כאן. רציתי להמליץ ולשבח אבל אולי במובן מסוים עשיתי עוול לסדרה הזאת, כי העיקר כאמור הוא הכתיבה והלב של הרב נריה, ואותם אי אפשר להעביר כלשונם, גם אם אבקש משכני, אבי סגל, את העמוד שלו.

לאורך הקריאה הרגשתי שכל מה שאנחנו מדברים עליו היום – כבר נמצא שם. הפתיחות מול הסגירות, היחס לחילוניות מחד ולחילונים מאידך, המלחמות בין המפלגות, היחס לאומות העולם ועוד ועוד. אבל ההסתכלות על כל הפולמוסים היומיומיים שלנו מגיעה ממקום אחר, גבוה יותר. האמת שסיימתי בקושי כרך וחצי, ואני לא מתכוון להפסיק. בשעות שבהן שקעתי בסדרה הזאת בטח פורסמו עוד 782 מאמרים נוספים, אבל אלי אוחנה יחכה.