עשיית מלאכות בערב שבת ברפת

 

מבוא:

הפעלת הרפת המודרנית בשגרה דורשת מערכת 'מעטפת' מורכבת של פעולות הן של בעל המשק, והן של בעלי מקצוע רבים, זאת משום שישנן מספר מערכות שפועלות במקביל.

ככלל, ניתן לחלק את סוגי הפעולות הנדרשות למספר קבוצות מרכזיות: א. פעולות הדרושות לתחזוקת הרפת. ב. פעולות הדרושות למהלך התקין של החליבה. ג. פעולות שקשורות לתפקודן של הפרות.

בקבוצה הראשונה ניתן למצוא פעולות טכניות בעיקר כגון: עבודות מסגרות, טיפול בזבל וכדומה.

בקבוצה השנייה ניתן למצוא בעיקר פעולות חשמליות כגון: תפעול תקין של מכונות החליבה, מיכלי הקירור, וכדומה.

בקבוצה השלישית ניתן למצוא פעולות הדרושות לבריאותה של הפרה: רופאים וטרינרים, מזריעים, תזונאים וכדומה.

חלק מהפעולות יכולות להיעשות על ידי הרפתן בעצמו, וחלקן צריך להיעשות על ידי בעלי מקצוע הבאים מחוץ למשק[1].

השאלות שיש לדון בהן הן: א. מהם השיקולים המעשיים וההלכתיים שצריכים לעמוד לפני הרפתן, בבואו להכריע אלו מלאכות ניתן לעשות בערב שבת, ועד מתי ניתן לעשותן. ב. עד איזו שעה ניתן להזמין בעלי מקצוע לרפת.

השאלה השניה מתפרטת לכמה סעיפים: א. האם ישנה מחויבות על הרפתן המזמין, לדאוג לכך שבעלי המקצוע יחזרו לביתם לפני השבת, או שמא אין מחויבות כזו.

ב. האם ישנה הגבלה מסוימת על עשיית חלק מהמלאכות בחלק מהיום.

ג. מהי האומדנא שעל פיה ניתן להגדיר מתי ניתן לעשות פעולה עד כניסת השבת? האם זהו הזמן הממוצע של טיפול, או שמא יש לקחת בחשבון את הזמן המרבי הידוע, או שדי בזמן הקצר ביותר שידוע?

 

א. הקדמה:

ראשית יש להניח מספר הנחות יסוד:

א. לצורך מניעת צער בעלי חיים, או מניעת הפסד מרובה, אין לעשות כל מלאכה בשבת על ידי יהודי, הן מלאכה שאסורה מהתורה והן מלאכה שאסורה מדרבנן. במקרים אלו הותרה רק אמירה לנכרי[2].

ב. הפעלת רכב אסורה מן התורה, וכן ישנן פעולות שכרוכות בשימוש בחשמל בעשייתן שאסורות מן התורה. על כן אין לקרוא לבעלי מקצוע יהודים בשבת, גם אם הקריאה נעשתה על ידי גוי, וגם אם בפועל הם יגיעו למשק רק במוצאי שבת.

ג. במקרים בהם ישנה סבירות גבוהה שייגרם חילול שבת יש להעדיף טכנאי/ וטרינר גוי.

ד. אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניינים אלו, אף אם מדובר בכמה ימי חג (כראש השנה).

ה. אין הבדל בעשיית המלאכה בין גברים לנשים[3].

 

ב. עשיית מלאכה בערב שבת

ראשית יש להבין עד איזו שעה ניתן לעשות מלאכות בערב שבת.

אומרת המשנה (פסחים נ ע"א):

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין

שאלה על כך הגמרא:

מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא, הכא מחצות. אי נמי, התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה, הכא שמותי נמי משמתינן ליה

הגמרא, שואלת במה שונה איסור מלאכה בערב מסתם ערבי שבתות וימים טובים.

הגמרא מתרצת שני תירוצים: התירוץ הראשון של הגמרא הוא שבערב שבת האיסור הוא ממנחה ואילך, ולא לפני כן, ואילו בערב פסח האיסור הוא כבר מחצות היום. תירוצה השני הוא שבערב פסח ישנה חומרה יותר משמעותית מערב שבת; הן בערב שבת והן בערב פסח, העושה מלאכה לא רואה סימן ברכה. ההבדל ביניהם הוא שבערב שבת יש איסור, אך העובר עליו לא משמתים אותו, לעומת העושה מלאכה בערב פסח, משמתים אותו[4].

הנ"מ בין התירוצים היא, שלתירוץ הראשון אין הבדל מהותי בחומרת העשייה בין ערב פסח לערב שבת, ההבדל היחיד בין הזמנים הוא הזמן שבו מתחיל האיסור. ואילו לתירוץ השני ישנו הבדל מהותי בחומרת האיסור בין שני הימים[5].

שבולי הלקט (סי' נו) בשם רבינו תם  (הוב"ד גם באגור סי' שנ): מבאר טעמו של איסור המלאכה בערבי שבתות וימים טובים: "משום כבוד שבת ויום טוב שמוסיפין מחול על הקודש".

אם כן, לשני תירוציה של הגמרא, לאחר זמן המנחה אין לעשות מלאכות.

 

ג. זמן המנחה

יש לשאול מהו זמן המנחה שבו עסקה הגמרא, האם מדובר במנחה גדולה או במנחה קטנה.

הראשונים נחלקו בשאלה זו: לדעת רש"י (פסחים נ ע"ב) זמן המנחה הוא זמן מנחה קטנה- מתשע שעות ומחצה[6], וכן נוקטים: כל בו (סי' נח)[7], ריטב"א (פסחים נ ע"ב), מאירי (פסחים נ ע"ב) לדעת 'רוב מפרשים', וכן משמע ממהרי"ץ גיאת (הל' קידוש סי' טז), מג"א (סי' רנא ס"ק ד), ערוה"ש (או"ח סי' רנא סע' א)[8].

אולם לדעת ר"ח (פסחים נ ע"ב), תוספות רי"ד (פסחים נ ע"ב), מאירי (פסחים נ ע"ב) לדעת 'קצת מפרשים', מרדכי (פסחים סי' תרג) בשם המהר"ם, מהר"ם חלאווה (פסחים נ ע"ב), תשב"ץ (סי' צ), אבודרהם (ד"ה מעריב של שבת), והטור (סי' רנא), המנחה שעסקה בה הגמרא היא מחצות ואילך דהיינו, מנחה גדולה, וכתב הלבוש (או"ח סי' רנא סע' א) שיש להחמיר לכתחילה כדעה זו.

בשו"ע (או"ח סי' רנא) הובאו שתי הדעות בשם יש מפרשים, הדעה הראשונה היא שהזמן הוא מנחה גדולה, והשניה היא מנחה קטנה, ולא הכריע ביניהן. בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה סי' לא) ביאר בדבריו שיש להקל כדעה השניה, משום שכשהמחבר מביא שתי דעות בשם יש אומרים כוונתו למעשה היא להכריע כדעה האחרונה[9]. וכן כתבו הט"ז, שו"ע הרב והמ"ב (סי' רנא) שבמקרה זה הסומך על המקילים לא הפסיד.

אם כן, איסור עשיית המלאכות מתחיל מזמן מנחה קטנה - כשעתיים וחצי לפני השקיעה.

 

ד. עשיית מלאכות לאחר זמן מנחה קטנה

לאחר שראינו שניתן לעשות מלאכות עד זמן מנחה קטנה, יש לשאול מהי משמעות איסור עשיית מלאכה לאחר זמן זה.

כפי שראינו לעיל, לתירוצה הראשון של הגמרא אין הבדל מהותי בין ערב שבת לערב פסח, חומרת עשיית המלאכה בשני המקרים היא זהה, ההבדל הוא בזמן תחילת האיסור, אך לא במהותו.

אמנם בתירוצה השני של הגמרא מובן שחומרת עשיית המלאכה בערב פסח היא משמעותית יותר מעשיית מלאכה בערב שבת, אך גם להבנה זו מבחינה עקרונית יש איסור.

הראשונים ביארו שהגמרא הגדירה את עשיית המלאכה לאחר מנחה כאיסור, כפי שמבארים: רש"י (ד"ה מאי), תוספות רי"ד (פסחים נ ע"ב)[10], ר"ן (פסחים טז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה מקום), בעל המאור והרמב"ן (שם)  והריטב"א (פסחים נ ע"ב) בדעת רש"י. וכן דייק הפמ"ג (סי' רנא ס"ק ב) מלשון הט"ז שיש איסור בעשיית המלאכה אלא שאין משמתים אותו, כתב המ"ב שיש לחשוש לכתחילה לדבריו.

בר"ן (פסחים טז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גמ'), ובריטב"א (פסחים נ ע"ב בדעת הרא"ה בשם הרמב"ן) הובא עיקרון נוסף, שניתן לנהוג איסור מלאכה בהוספת שעות, רק ביום בו יש איסור מצד עצמו כערב שבת. אולם, ביום בו אין איסור עקרוני לעשיית מלאכה כאמצע השבוע אין משמעות לתקנה זו; לכן הדיון בגמרא הוא רק ביחס לערב שבת, ביום בו יש איסור עשייה באופן עקרוני.

 

ה. איסור העשייה - מדרבנן או מנהג

בשאלה האם איסור עשיית המלאכה הוא מדרבנן, או שמא מנהג בעלמא נחלקו הראשונים. הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ח הי"ז) סובר שזהו איסור:

אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם, וגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו

 וכן מובן משו"ת הרשב"א (ח"ה סי' לה) והסמ"ג (ל"ת עה). גם מלשון המאירי (פסחים נ ע"ב ד"ה תענית) מובן שמדובר באיסור דרבנן, וכן כתב באה"ל (סי' רנא ד"ה העושה).

אולם לדעת הריב"ש (סי' מד): "אין עקרו אסור גמור, לא מן התורה, ולא מדברי חכמינו ז"ל, אלא שחכמים אמרו שהעושה כן, אינו רואה סימן ברכה", וכן סוברים המהר"ם חלאווה (פסחים נ ע"ב) והט"ז (סי' רנא ס"ק א).

אם כן, מכיוון שלדעת הרמב"ם, הרשב"א והסמ"ג, וכן דייק באה"ל בדעת השו"ע, שמדובר באיסור. איסור העבודה לאחר מנחה הוא מדרבנן.

 

ו. עבודת פועלים בערב שבת

בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א) הובאו דברי רבי אמי בשם רב יהודה:

תנאי בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין והערבה של בעל הבית... ערבית בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית עד איכן עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר

הפנ"מ מבאר בירושלמי, שם: שתנאי בית הדין הוא שההשכמה היא משל הפועלים, ואינם צריכים לקום לפני הזריחה כדי להגיע לעבודתם, אלא יגיעו לעבודתם באור יום, גם אם הם שכירי יום, אך סיומו של יום העבודה הוא משל בעל הבית, על כן הם צריכים לעבוד עד צאת הכוכבים.

אולם בערב שבת הן ההשכמה והן ההערבה הם משל בעל הבית, דהיינו, שהזמן שהם צריכים להגיע לעבודתם ולחזור לביתם בערב שבת הוא על חשבונו של בעל הבית[11].

גדר זה הובא גם כן בגמ' ב"מ (פג ע"א) נאמר: "אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית".

רש"י ביאר במקום שכשהוא נכנס לעיר לאחר העבודה הוא צריך לתת משלו לבעל הבית, דהיינו לצאת לאחר צאת הכוכבים, אך ביציאתו למלאכתו בבוקר אינו צריך להקדים, אלא יוצא לעבודתו מביתו עם הנץ החמה (ולא לפני כן).

הרשב"א (ב"מ פג ע"ב), בביאורו השני[12] לסוגיה, מבאר כרש"י, שהחזרה בערב צריכה להיות משל הפועל, דהיינו לאחר צאת הכוכבים. כראיה לדבריו הוא מביא את הירושלמי, שהחזרה ביום ו' היא משל בעל הבית שחוזר באור יום, כדי שיספיק למלא חבית מים, לצלות דג קטן ולהדליק את הנר[13].

כך ביארו את הסוגיה: הגהות אשרי (ב"מ פ"ז סי' א), טור (חו"מ סי' שלא), ב"י (חו"מ סי' שלא), רמ"א (חו"מ סי' שלא סע' א). וכן ביאר הב"ח (חו"מ סי' שלא), שמשמעות הירושלמי היא שלמרות שהם חוזרים לביתם לפני צאת הכוכבים, עבודתם נחשבת ליום עבודה שלם, ומקבלים את שכרם כבכל יום, וכך ביאר שו"ת שיבת ציון (סי' ס).

אם כן, במקרה בו הפועל מחויב לבעל הבית, מוטל עליו לעבוד גם לאחר זמן מנחה קטנה.

 

ז. שש תקיעות בערב שבת

בגמ' (שבת לה ע"ב) מובא שהיו נוהגים לתקוע שש תקיעות בערב שבת, מטרתן היתה להכין את העם לקראת השבת. הצורך בשש תקיעות נפרדות הוא משום שאין צורך שבטול מלאכה יהיה בו זמנית לכל העם:

תנא דבי רבי ישמעאל שש תקיעות תוקעין ערב שבת התחיל לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין התחיל לתקוע תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת[14].

מסוגיות אלו מובן, שנעשו מלאכות בעיר גם בזמנים שהם לאחר זמן מנחה קטנה, כפי שכתב המ"ב (סי' רנא ס"ק א) שמובן מהגמרא שזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות, וכתבו המג"א (סי' רנו ס"ק א) והמ"ב (שם) שזמן תקיעה שניה היה בזמן מנחה קטנה.

מובן, שלמרות שביום רגיל, יום העבודה המלא של הפועלים הוא עד צאת הכוכבים, וכשהם אינם עובדים בחלק מזמן זה הם נחשבים לגזלנים[15], בערב שבת יום עבודה מלא הוא עד הזמן שהם יגיעו לביתם, יספיקו למלא חבית מים, לצלות דג ולהדליק נרות, וזמן זה הוא לפני צאת הכוכבים.

עם זאת, אין הם יכולים להקדים לפני זמן זה ומוטל עליהם לעבוד גם לאחר זמן מנחה קטנה.

אם כן, ודאי הוא שהגעת הפועל לביתו להכנת אותם שלושה דברים היתה זמן רב אחרי מנחה, ומותר לעשות כן אף לכתחילה, וכן החנויות היו פתוחות בעיר לאחר מנחה, ועשו כן אף לכתחילה.

יש להבין כיצד גדר זה מתיישב עם הסוגיה בפסחים, שאין לעשות מלאכה לאחר זמן מנחה.

 

ח. ישוב הסוגיות

הר"ח (פסחים נ ע"ב) מבאר שישנם שהתירו להם עשיית מלאכה, ועל כן אם הם עושים מלאכה לא משמתים אותם: "העושה מלאכה מחצות ולמעלה זולתי שהתירו להם חכמים משמתינן ליה".

הראבי"ה (פסחים סי' תצה ד"ה פרק רביעי) מחלק בין מלאכה שמטרתה היא להשתכר שאסורה, למלאכה שהיא לצורך השבת, שמותרת, כחילוק זה סוברים: רבינו ירוחם (נתיב יב ח"א דף סו טור ג), רא"ש (פסחים פ"ד סי' א), אבודרהם (מעריב של שבת ד"ה העושה מלאכה), טוש"ע (סי' רנא סע' ב), ב"י (סי' רנא) בשם הגהות מיימוניות (פ"ח הלכות יו"ט אות ע), לבוש (סי' רנא סע' א), ערוה"ש (סי' רנא סע' ג), מ"ב (שם ס"ק ה) ולדעת הרמ"א (שם) היתר זה הוא אף ביחס לצרכי חברו, וכך נוקט המג"א (סי' רנא ס"ק ה).

היתר נוסף מובא באור זרוע (ח"ב הלכות ערב שבת סי' יג), ריקאנטי (סי' פז בשם ריא"ז), רמ"א (סי' רנא סע' א), לבוש (סי' רנא סע' א), שו"ע הרב (או"ח סי' רנא סע' ג) וערוה"ש (או"ח סי' רנא סע' ג) שמחלקים בין מלאכות קבועות שאסורות, למלאכות שהן דרך ארעי, שמותרות, מדבריהם נראה שהיתר זה הוא אף במלאכות שאינן לצורך שבת, אלא היתרן הוא מפאת שהן אינן קבועות.

בבאה"ל מובא היתר נוסף: "והנה בזמנינו לא נהגו ככה (שאין לעשות מלאכה לאחר מנחה קטנה) ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבאו לעיר ויכינו צרכי שבת ובזמנינו כ"א מהפועלים - אנשי ביתו מכינין צרכי שבת". דהיינו איסור המלאכה תלוי באופן המציאותי, מי שלא זקוק להכנה מיוחדת של צרכי שבת, איסור המלאכה אצלו הוא מאוחר יותר.

ערוה"ש (או"ח סי' רנא סע' ד) מתייחס לשתי סוגיות אלו ומבאר שישנם שלושה אופנים בהם ניתן לעשות מלאכות עד זמן מאוחר יותר מזמן המנחה: א. דין בטול המלאכה הוא רק לבעל הבית, אך לא לפועלים[16]. ב. האיסור הוא במלאכה חדשה, אך מלאכה שהתחילו בה ניתן לסיימה. ג. כשיש מי שיכין את צרכי השבת, אין צורך להפסיק מזמן המנחה.

גם המג"א (סי' רנא ס"ק ד) מקשה מהסוגיות האלו לדעת הסוברים שמדובר במנחה גדולה, שמוכח שעבדו עד מאוחר יותר מזמן המנחה, ומתרץ שמעיקר הדין פועל צריך לעשות גם לאחר זמן המנחה, אך אינו רואה סימן ברכה, לכן לדעתו נפסקה ההלכה כמ"ד מנחה קטנה.

אם כן נראה, שאיסור המלאכה לאחר זמן מנחה, הוא ביחס למלאכות שאין בהן צורך לאותה שבת, וכן עשייה עבור חברו בשכר גם כן נאסרה, אך מלאכות שנצרכות לצורך השבת, מותרות אף לאחר שעה תשיעית ומחצה[17].

 

ט. לפני עיוור

מקרה נוסף שיש לדון בו הוא, מה הדין במקרים בהם יש חשש שמא בעל המלאכה לא יספיק לשוב לביתו לפני זמן כניסת השבת.

במקרה זה יש לדון בגדרי איסור לפני עיוור:

נאמר בתורה (ויקרא יט): "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול".

דרשה על כך הגמרא (פסחים כב ע"ב): "רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח תלמוד לומר ולפני עור לא תתן מכשול".

דהיינו אסור לאדם לגרום לאדם אחר לעשות מעשה האסור לו, על אף שהאדם שגרם את המעשה לא עובר בעצמו על אותו איסור[18].

אמנם עוברים על איסור לפני עיוור רק במקום בו יש ודאות שיתבצע איסור בשל כך[19].

ברמ"א (יו"ד סי' קנא) הובאו שתי דעות האם במקום בו אין ודאות שיעבור על האיסור מחויב בלפני עיור, הדעה הראשונה סוברת שעוברים על לפני עיור רק כשישנה ודאות שיעבור על האיסור, ואילו לדעה השניה יש להחמיר בדבר, ולבעל נפש ראוי שיחמיר בדבר. אך לדעתו ניתן לכתחילה להקל כדעה הראשונה.

אם כן במקרה בו ישנה ודאות שבעל המלאכה יאלץ לחלל את השבת בגלל הזמנתנו אין להזמינו, גם אם הוא יגיע למשק ויבצע את הטיפול לפני שבת, אם בשל כך הוא יאלץ לחזור לביתו בשבת, משום שיש בכך משום איסור לפני עיוור.

כמו כן על אף שמצאנו באחרונים שבמקרה בו אין ודאות מוחלטת שיגרם חילול שבת בשל הזמנתנו, מותר להזמין מי שמחלל שבת, כפי שמצאנו באג"מ (או"ח ח"א סימן צט) שניתן להודיע למתפללים שיש חשש שיבואו ברכב בשבת שישנה תפילה, האיסור הוא רק אם ישנה ודאות שהם יבואו בשבת[20].

וכן כותב הגר"י אריאל שליט"א, שניתן להזמין אורחים לליל שבת ולהציע להם להשאר, אם יסרבו ויחליטו לחזור בשבת אין בכך משום לפני עיוור[21].

שאלתי את הגר"י אריאל האם מותר להזמין בעלי מלאכה לרפת, בזמן שברור הוא שהם לא יחזרו לביתם, ולהתנות איתם לפני בואם שיישארו בבית הרפתן עד מוצאי השבת, כשם שמותר להזמין אורחים ולהתנות איתם שישארו עד מוצאי שבת[22].

תשובתו היא: "הזמנת אורחים לשבת שלמה היא דבר סביר ומקובל משא"כ הזמנת אומן לשבת שלמה אינה סבירה ואינה מקובלת".

מדבריו מובן, שהיתר זה של הזמנה על מנת שהמוזמנים ישארו הוא רק במקרים בהם ישנה סבירות הגיונית מלכתחילה שאכן זה יתבצע, אך אם הזמנה זו היא רק מהשפה ולחוץ, אין להזמינם.

לאחר מכן שאלתי שאלה נוספת: כיצד יש לנהוג ביום ו' במקרה בו לא תהיה אפשרות לחלוב את הפרות בשל תקלה טכנית זו או אחרת.

אמנם ישנה אפשרות לבעל מלאכה לתקן את הדרוש תיקון עד כניסת השבת, אלא שהוא לא יספיק לשוב לביתו לפני כניסת השבת.

האם במקרה זה ניתן להתנות עימו שיישאר?

תשובתו היא: "הפתרון המומלץ הוא הזמנת טכנאי גוי 

בהעדר גוי אם אין בררה אחרת, יש להזמין טכנאי יהדי ולהציע (תמורת תשלום הוגן! על כך שייאלץ להישאר בשבת) בתנאי שאכן יש אפשרות מעשית להלינו בשבת".

אם כן, למעשה במקום בו ישנה תקלה משמעותית ואין אפשרות לחלוב את הפרות, מותר להזמין את בעל המלאכה בתנאי שמציעים לו תמורת תשלום משמעותי, שיישאר בבית המזמין, ויש להכין לו בפועל מקום לשהות בו, במקרה בו אין אפשרות מעשית כזו, אין להזמינו, גם אם משמעות הדבר היא שלא יהיה ניתן לחלוב את הפרות בשבת.

 

י. סדרי העדיפויות בעשיית מלאכות בערב שבת

א. אם ישנו חשש שלא תהיה אפשרות לסיים את המלאכה לפני שבת, יש מלכתחילה להזמין בעל מלאכה גוי.

ב. ניתן לבצע את כל העבודות השגרתיות שאינן נחוצות לצורך השבת, עד זמן מנחה קטנה (כשעתיים וחצי לפני השקיעה), עד זמן זה מותר לעשות את כל סוגי המלאכות.

ג. אחר זמן מנחה קטנה, עד הזמן שבו יספיקו בעל הרפת או בעל המלאכה לחזור לביתם לפני שבת, ניתן לעשות את כל הפעולות הנדרשות לצורך פעולתה התקינה של הרפת בשבת, וכן אם ישנם טיפולים רפואיים דחופים, שאינם סובלים דיחוי למוצאי שבת, ויש לדאוג שבעל המלאכה יחזור לביתו לפני שבת.

 

יא. הדרכה מעשית לעשיית פעולות, לרפתן ולבעלי מקצוע

 

סיכום:

א. ככלל, אין לעשות מלאכות לאחר זמן מנחה קטנה, כשעתיים ומחצה לפני השקיעה, איסור זה הוא מדרבנן.

ב. במקרים בהם פועל מחויב לבעל הבית, הוא יכול לעבוד אצלו, עד הזמן בו יספיק לחזור לביתו ולהכין צרכי שבת מינימליים.

ג. ניתן לעשות את כל מלאכות השגרה ברפת עד זמן מנחה קטנה, לאחר זמן זה ניתן לעשות רק מלאכות הנצרכות לצורך השבת.