הזרעת בהמה בחול המועד

שאלה

כאשר תנובת החלב של הפרה יורדת מתחת לרמה מסוימת, מקובל בין הרפתנים להזריע אותה כדי שתהרה ותלד מחדש. ההזרעה אפשרית בכל בהמה רק בימים מסוימים בכל מחזור ייחום. אחזקת הבהמה במשך מחזור נוסף, כאשר תנובת החלב שלה אינה מכסה את הוצאות האחזקה שלה - מהווה הפסד לבעל הרפת (הפסד שנע בין 2500 ש"ח - 7500 ש"ח לפרה, (ראה סקירה מקצועית להלן, מאת ר' שמואל מאיר). ההזרעה מתבצעת כיום באופן מלאכותי, ע"י רופא וטרינר המגיע לרפת ומזריק את תאי הזרע לגופה של הפרה . האם מותר לבצע את הפעולה הזאת בימי חול המועד?

א. האיסור בהזרעה

נאמר בתוספתא (מו"ק פ"ב ה"י):

"בהמה שתובעת את הזכר - אין מרביעין אותה, אבל מורידין אותה לבקרות.

ר' יהודה אומר: חמורה שתובעת את הזכר - מרביעין אותה בשביל שלא תצטנן; ושאר כל הבהמות מורידין אותן לבקרות".

ברייתא זו מובאת בניסוחים שונים גם בגמרא (מו"ק יב ע"א) וגם בירושלמי (פסחים פ"ד ה"ב).

רוב הראשונים[1] מסבירים את טעם האיסור, שהוא משום טירחה יתירה. הסבר זה יכול להתפרש בשני אופנים:

1. הטירחה עצמה היא טעם האיסור, משום שחכמים אסרו טירחה יתירה בחול המועד גם כאשר אין בכך משום מלאכה[2].

2. ההרבעה נאסרה מצד עצמה[3], ולא התירו אותה אפילו משום "דבר האבד", מפני שיש בה טירחה יתירה[4].

ב. חמורה שתבעה

לשני הנימוקים הללו ישנה נפק"מ להבנת דינה של "חמורה שתבעה". בתוספתא מובאים דברי ר' יהודה, האומר שמותר להרביע חמורה שתבעה, מפני שאם לא תירבע - תצטנן. מדברי התוספתא לא ברור אם חכמים חולקים על ר' יהודה, ואם אכן הם חולקים, לא ברור טעמה של המחלוקת.

הראשונים נחלקו בהבנת התוספתא: לדעת הנמוק"י (לרי"ף מו"ק דף ה ע"ב ד"ה חמורתה), הגהות אשר"י (מו"ק פ"ב סי' יא, בשם מא"ז) ועוד ראשונים[5], הלכה כר' יהודה, שמותר להרביע חמורה שתבעה. וכדעתם פסק הא"ר (סי' תקלו ס"ק ג). ואילו לדעת המאירי (מו"ק יב ע"א ד"ה אין מרביעין) אסור להרביע חמורה שתבעה. הרי"ף (מו"ק דף ה ע"ב), הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח הט"ו), הרא"ש (פ"ב סי' יא) והטור (סי' תקלו) כותבים בסתמא שאין מרביעין במועד, ואינם מחלקים בין מצבים שונים[6]. והב"י (ד"ה ומ"ש ואין) מדייק מדבריהם שאף הם אוסרים בחמורה שתבעה[7]. וכן פסק הברכ"י (ס"ק א). המשנ"ב (ס"ק ו) מביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן[8].

דעת ר' יהודה מובנת; שהרי אם החמורה תצטנן, יש בזה משום "דבר האבד". אך איך ניתן להבין את הדעה החולקת?

המשנ"ב מביא את הטעם המופיע בנמוק"י, שההצטננות של החמורה תגרום לה לעקרות. לדעה זו יש כאן "דבר האבד" גמור. וצריך לומר שטעם האיסור בחמורה הוא משום שטירחה יתירה נאסרה אפילו בדבר האבד[9].

לדעת המאירי, ההצטננות של החמורה לא תגרום לה לעקרות, אלא ש"יהיה קשה לזווגה". לדעה זו יש לומר שהמחלוקת היא בגדרי "דבר האבד", ולכו"ע יש להתיר ב"דבר האבד" גמור. ומדבריו עולה שאילו היתה החמורה נעקרת לגמרי, היה מצטרף למתירים. וכן משמע מדברי הב"י (ד"ה ומ"ש אין) והמג"א (ס"ק ב) שכתבו בטעם האיסור להרביע: "שאינו צורך המועד ואינו דבר האבד".

לפי שתי השיטות יש לעיין בנד"ד: שהרי כאן בוודאי לא מדובר על מצב שהפרה עלולה להיעקר כתוצאה מדחיית ההזרעה. אך אחזקת הפרה במשך מספר שבועות, כאשר היא צורכת מזון יקר מבלי להביא תמורה ראויה, יש בה בהחלט משום "דבר האבד". אלא שיש לבדוק אם שיעור ההפסד דומה לעיקור של אתון בימי חז"ל או שהוא פחות מזה. יתירה מזאת, מכיון שיש פרות שאם לא מזריעים אותן תוך פרק זמן סביר מוליכים אותן לשחיטה, יוצא שיש בדחיית ההזרעה הפסד דומה לעיקורה של החמורה.

בספר "חול המועד כהלכתו" (הוספות ותיקונים, עמ' תנג-תנד, בהערה לעמ' שפו) נוקט כדבר פשוט שאין היתר להרביע בהמה בגלל העלויות הכרוכות באחזקתה ללא תמורה הולמת, ומסביר שחז"ל אסרו הרבעה גם במקום הפסד[10]. אך נראה לענ"ד שיש לחלק בין המציאות שהיתה בזמן חז"ל לבין המציאות כיום. אז, הבהמות היו רועות במרעה טבעי. ולכן, אחזקת בהמה כזאת בתוך העדר לא היתה כרוכה בהוצאות נוספות. ואין להסיק מכאן למציאות כיום, שמאכילים את הבהמות במזון יקר ואחזקתן כרוכה בהרבה טיפולים יקרים. אך אם אין מדובר בהפסד של ממש אלא בירידה מסוימת בריווחיות, אין זה "דבר האבד".

הרב יהודה עמיחי העירני, שאמנם הרבעת "חמורה שתבעה", אם תצטנן ותיעקר, יש בכך משום "דבר האבד", מפני שעיקור הוא אכן נזק בגופה של הבהמה. אבל כאשר מדובר בבהמה שלא תיפגע כלל עקב דחיית ההזרעה, אלא שאחזקתה לא תהיה מספיק ריווחית - אין זה "דבר האבד" אלא "מניעת רווח". ואכן דבריו נכוחים במקרה שבו עדיין ההכנסה הבאה מחליבת הבהמה עולה על ההוצאה שיש באחזקתה באותה תקופה, אלא שמשתלם יותר להזריע אותה מחדש. אבל אם באותה תקופה יעלו ההוצאות על ההכנסות, מסתבר שזהו "דבר האבד" לכיסו של הרפתן.  

ג. הכנסה לדיר

עוד יש לעיין בנד"ד, מצד הבדל אחר שיש בין ההרבעה בימי קדם לבין ההזרעה הנעשית כיום: ההרבעה - הרי היא כרוכה במאמץ וטירחה מרובה. ההזרעה המלאכותית, לעומת זאת, היא פעולה קלה ומהירה. אלא שיש לעיין בדינה של הרבעה שאינה כרוכה בטירחה: האם חז"ל אסרו כל הרבעה שהיא, או שאסרו רק את אותה הרבעה שיש בה טירחה מרובה?

נראה לענ"ד ששאלה זו תלויה בחקירה עקרונית בגדרי טירחה יתירה בחול המועד: האם זוהי גזירה כללית, שנאמרה על כל טירחה שהיא[11], או שחז"ל אסרו באופן פרטני פעולות מסויימות משום שיש בהן טירחה[12]? ונראה, שאם זוהי גזירה כללית, שנאמרה על כל טירחה, מסתבר שאף כאן אין איסור מיוחד על כל הרבעה אלא באופן שיש בו טירחה. אך אם נאמר שחז"ל גזרו על הרבעה באופן מיוחד, מפני שבדרך כלל יש בה טירחה - יש בהחלט מקום לומר שאסרו אותה גם באופנים שבהם אין טירחה כלל.

ניתן להביא ראיה לקולא מדברי התוספתא שהבאנו לעיל, שמתירה במפורש להכניס את הבהמה לבקרות, דהיינו: להכניס את הזכרים והנקבות ביחד לדיר כדי שיבצעו את ההרבעה בעצמם. ובטעם ההיתר יש לומר שבאופן כזה אין שום טורח בהרבעת הבהמות. אך משפט זה, המופיע בתוספתא, אינו מופיע בגמרא אלא בהמשך דבריו של ר' יהודה, ולא בהמשך לדברי חכמים. לדעת אותם ראשונים שפסקו כר' יהודה בחמורה שתבעה, מסתבר שגם כאן יפסקו שמותר להכניס לבקרות. אך מה תהיה דעת אותם ראשונים שלא פסקו כר' יהודה?

כמה מן הראשונים[13] מסבירים את דברי התוספתא "אין מרביעין" בלשון: "אין אוחזין את הבהמה להביא עליה זכר". ומדבריהם משמע שלא אסרו אלא הרבעה בידיים ולא הרבעה הנעשית ממילא ע"י הכנסת הבהמות לדיר. והמאירי והגהות אשר"י אף כתבו בפירוש שמותר להכניס את הבהמות לדיר. לעומת זאת, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כתבו באופן כללי ש"אין מרביעין", ולא חילקו בין הצורות השונות. ומדבריהם מדייק החת"ם סופר (יו"ד סי' דש) שאסרו גם את ההכנסה לדיר. אך המשנ"ב (ס"ק ו, וכן בשעה"צ ס"ק ג) מכריע בפירוש להקל בשאלה זו מתוך דיוק בדברי התוספתא[14]. ומכאן יש להוכיח שלא אסרו את ההזרעה אלא באופן בו ההרבעה מתבצעת בידיים, כך שיש בדבר טורח מרובה.

מסקנה

למעשה נראה שבמקום שבו יש הפסד משמעותי, ההזרעה המלאכותית מותרת בחול המועד[15], בצירוף השיקולים הבאים:

1.ההזרעה אינה מהווה מלאכה, ובצורה בה היא נעשית כיום אין בה טירחה מרובה.

2.במבנה הכלכלי של הרפת כיום, יש בדחיית ההזרעה משום "דבר האבד" גמור, בדרך כלל (ואכן אם אין בכך אלא פחיתה בהכנסות, מסתבר שההזרעה אסורה).