תשובה בדבר מכירי עניים ושינוי בצדקה - חלק ד'

ולפי"ז יש להבין מה דמבואר ברמ"א (יו"ד סי' רנ"ו סע' ד'), בשם המהרי"ו (סי' כ"ו), דאם פירש הנותן שיתנו לעניי העיר אין להם לשנות אפילו לת"ת. ומ"ש "להם" מוסב אמ"ש המחבר קודם, והמחבר הרי דן בשינוי בין של בני העיר ובין של ת"ח. והרי כל קופה מיוחדת בגביה לאנשי העיר, והוי כהתנו לאנשי העיר, ואיך יכולים לשנות? וע"כ צ"ל, דאעפ"י שקופה היא לאנשי העיר לבד, מ"מ יש הבדל בין צדקה זו שהעיר קבעה, ואפילו אם יחיד מתנדב לתת לקופה זו יותר ממה שמחויב, ובין יחיד שמתנדב מעצמו לתת בסתם צדקה לעניי העיר. דיסוד צדקה דקופה הוא, כיון שכופין אנשי העיר זה את זה לכך, היינו מפני שהם מחוייבים בזה והם זקוקים לכך, והוי צרכי העיר כשאר צרכים, אעפ"י שהכסף מתחלק לצדקה. אבל יסוד קופה של צדקה - מצרכי העיר היא, ולשם כך הוקמה, וכיון שמצרכי העיר היא, להכי אם פרנסי העיר רואים שיש עתה צורך דחוף יותר - יכולים לשנות לצורך הדחוף הזה. ודין זה הוא על כל הכסף שנדרו לקופה זו, בין השיעור הקצוב שחוייבו וכופין ע"ז, בין על מה שהוסיפו בנדבה על שיעור זה. אבל יחיד שהקדיש משלו לעניי העיר, לא לקופה שמחובת בני העיר, לא הקדיש על דעתם של אנשי העיר אלא על דעתו בלבד, ומה שמסר לגבאים הוא רק שהם יבצעו את החלוקה בין העניים.

ולפי"ז נראה די"ל דאם כי בלשון הרמ"א אפשר להבין שדין זה הוא בין מסר לגבאי ובין לחכם שבעיר, מ"מ נראה יותר שהדין של המהרי"ו הוא רק במסר לגבאי, אבל במסר לחכם שבעיר - יכול לשנות. שכל תקפו של גבאי לשנות מקופה לתמחוי הוא מפני שההקדש היה לצורך צדקה של העיר והם קובעים את הצורך שבדבר, ולהכי בהקדיש מדעתו ונתן לגבאי רק כשליח לחלק - אין לו תוקף לשנות. אבל חכם שבעיר, שכוחו לשנות הוא מפני שמחמת גדלו בתורה סומך עליו הנותן בהקדשו כפי שירצה החכם, להכי יכול לשנות. אעפ"י שהקדיש לקופה לצרכים אחרים, א"כ היה יכול לשנות גם מצד שהקדיש סתם לעניי העיר או לעני פלוני.

ולכאורה ראיה לזה ממ"ש במגילה (כ"ז ע"א): "ר"ה גזר תענית. על לגביה רב חנא בר חנילאי וכל בני מתיה, רמי עלייהו צדקה, ויהבו. כי בעי למיתי, אמרו: נותבה לן מר וניזול ונפרנס בה עניי מאתין. א"ל: תנינא, יש שם חבר עיר", (רש"י: ת"ח המתעסק בצרכי ציבור) - תנתן לחבר עיר".

והרי הם נתנו לו לא לשם זה, אלא חשבו שיחזיר להם בשביל עניי עירם, וא"כ איך יכול לשנות ממה שהם הקדישו? וע"כ דגדול העיר לעולם יכול לשנות אפילו בהקדיש סתם.

אלא שצ"ב, דכיון שיסוד הדין של המהרי"ו הוא מפני שקנוי כבר לעניים שהזכיר, א"כ מה בכך שנתנו לחכם העיר? ועיי"ש בביאור הגר"א (ס"ק י"א), שכתב המקור לדברי מהרי"ו, וז"ל: "ממ"ש ספ"ח דב"ק: עניי דפומפדיתא מיקץ וכו'. וכתב הרמב"ם וכבר קנוי להם וכו'. אלמא שאינו יכול לשנות. ובתוספתא, הביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג והרא"ש שם סנ"ו האומר תנו וכו'".

והראיה הראשונה שהביא הגר"א היא ממהרי"ו עצמו, עיי"ש בסוף. אבל מ"ש מהתוספתא לא הוזכר במהרי"ו. וצ"ע, דבתוספתא אמרו רק שכוונת האומר סתם תנו לעניים הכונה לעניי עירו ולא לעניי עולם, כמו"ש ר' אחא. והיינו דפליגי אם מכח המצוה שעניי עירך קודמים בצדקה יש לעשות אומדנא שכיוון באמירתו סתם עניים לעניי עירו, ולר' אחא י"ל שאם כי מצוה להקדים עניי עירו לעניי עולם. אכן אם נפרש שעיד"ז הכוונה לעניי עירו דוקא, א"כ ליתן לעניי עולם אפי' אם אין צורך בכלל לעניי עירו, (ומשו"ה מפרשים ד"לעניים" היינו לכל העולם. אבל ודאי מכסף זה מצוה להקדים לעניי עירו). עכ"פ איך מוכיח מכאן שאם בני העיר רוצים לשנות אינם רשאים, שלא מוזכר כלל בתוספתא? ולמ"ש א"ל שכיון שגם לר' אחא מצוה להקדים לעניי העיר לפני עניי עולם, ובא רק לומר שאם אי"צ לעניי העיר אין לשלול מעניי עולם מחמת ההקדש, וא"כ ע"כ צ"ל דת"ק סבר שגם כה"ג אין נותנים לעניי עולם. ואם בני העיר רשאים לעולם לשנות ממה שהקדיש, א"כ מאי נפק"מ שהקדיש לעניי העיר? אבל כיון שיש צורך, משנים לעניי עולם, (אכן יותר נראה דט"ס נזדקרה בסידור דברי הגר"א ומקומם לעיל). ולכאורה אדרבה, מדברי התוספתא יקשה על הרמ"א, שלעיל פסק בהג"ה זו דהו"ה ליחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי. והרי לפי התוספתא גם בצדקה סתם נותנים לעניי אותה העיר וא"כ לכאורה אין הבדל בין מקדיש סתם למפריש בהדיא לעניי אותה העיר, ולמה כאן יכול לשנות וכאן אינו יכול לשנות? אמנם המהרי"ו עצמו הוכיח שם מהרמב"ם דלאו דוקא מיקץ קייץ כמה שיש ליתן לכל אחד ואחד, אלא אעפ"י שאין לכל אחד קצבתו, רק שהוא לעניי מקום זה. דהרמב"ם כתב דאם אומר לעניים אלו הרי הם קנויים להם והוי ממון שיש לו תובעים עיי"ש. ולזה כיון הגר"א בדבריו. ונראה דמה דכה"ג לא הוי קייץ היינו שחלק כאו"א לא קצוב, אלא אפשר להרבות לזה ולמעט לזה, אבל ליתן לכאו"א - חייבים. וכ"ז באומר "לעניים אלו". אבל באומר סתם "לעניי העיר" אפשר לבחור רק עני אחד או שנים וליתן להם הכל, ואין חייבים ליתן לכאו"א. ולהכי באומר לעניי העיר בפירוש הוי כולם כשותפין, ולהכי קנו כולם ע"י יד עניים והוי דבר שיש לו תובעים וממילא גם אין לשנות. אבל באומר לעניים סתם אין כאן תובעים ואין כאן זוכים ויכולים לשנות.

וזה צריך לומר דמ"ש דנותנים לעניי העיר זה דוקא באין עניים קרובים לו, אבל אם היו לו קרובים בשעת הנדר, כיון שהקרוב קודם, ממילא כונתו לקרובים ולא לעניי העיר, וכמו"ש הרמ"א (יו"ד סי' רנ"א סע' ה', ובהגר"א שם ס"ק י').

עכ"פ, כיון שהיסוד דמהרי"ו הוא מפני שזכו כבר, א"כ אין הבדל בין נתן לגבאי או לחכם העיר! אכן י"ל דהרי כל הדין דמהרי"ו דזכו עניים הוא רק משיצא מתחת יד הנודר ליד גבאי והגבאי הוי יד עניים וזכה לעניים שנדר להם וממילא קנו ואין לשנות. אבל כל זמן שהוא בידי הנודר, הרי הנודר גופא יכול לשנות. וא"כ, אם נניח דהנותן ליד חכם עיר הוא משום חכמתו ולא מפני שהוא גבאי צדקה, ואם אינו גבאי צדקה י"ל דלא הוי יד עניים לזכות לעניים, עכ"פ י"ל שכשנותן לחכם עיר נותן לו שיהיה שליחו דיליה של נותן ולא כמורשה דעניים, ולהכי כל מה שהוא היה רשאי גם מורשה דיליה רשאי. ולהכי כמו שהוא יכול לשנות כמו כן יכול גם חכם עיר לשנות.

אכן גם אם נימא כן, נראה שדין חכם עיר הוא רק אם אינו גבאי. אבל אם הוא בנוסף לכך גם גבאי צדקה, כיון שמה שנותן לו נותן לו בתורת גבאי צדקה והיינו מורשה של עניים, לא מהני מה שהוא גם חכם עיר, דעכ"פ זכה לעניים ואין לשנות.

ובזה ניחא מה שקשה בב"ב (ט' ע"א) דרב אשי אמר שלא צריך גם תנאי, דאדעתא דידי אתי, שזהו מקור הדין שכתב הרמב"ן בנתן לאדם גדול במדינה, דאטו רבה לא היה גברא רבה כרב אשי? ואם לא סבר לדין זה, מהו שאומר רב אשי על מה שרבה התנה תנאי, שהוא אינו צריך? שהרי אם הדין הוא שאדם גדול אינו צריך להתנות, גם רבה לא הוה ליה להתנות, ואם גם אדם גדול צריך להתנות גם ר' אשי הו"ל להתנות כרבה!

ולהנ"ל, שדין של אדם גדול בצדקה הוא דוקא אם אינו גבאי של צדקה ונותנים לו רק משום שהוא חכם עיר, וממילא נשאר הדין כמו שהיה ביד המקדיש שיכול לשנות, אבל אם הוא גם גבאי צדקה והמקדיש נותן לו משום שהוא גבאי - הרי נקבע הנדר שאין לשנותו כבר, אלא אם הותנה ע"ז.

אכן י"ל עוד באופן אחר, שדין דאדם גדול שבעיר הוא דוקא כמו"ש הרמב"ם (מתנ"ע פ"ט ה"ז) שהכל גובים על דעתו, היינו שכל הגביה של הצדקות בעיר זו היא על דעתו, אבל אם אין הדבר כן אלא הוא גובה לפרקים מאנשים מסויימים בלבד אינו יכול לשנות.

ואותו הדבר גם במה שאמרו בערכין (ו' ע"ב) שר' ינאי לוה מכסף הצדקה שגבה לעצמו, והגמ' מפרשת דוקא משום שכן נוח יותר לעניים, עיי"ש. אבל אחרת - אסור לשנות, והרי אדם גדול יכול לשנות ולפמ"ש ניחא דדוקא מפני שר' ינאי היה גבאי צדקה אין לו דין של חכם עיר שיכול לשנות, מפני שאצלו עדיין לא הוי כבא ליד גבאי וכמוש"נ.

והנה הגר"א (סי' רנ"ו ס"ק ט') הקשה מגמ' זו על הרמ"א (סע' ד') שהגבאי יכול לשנות (ולמ"ש הש"ך בס"ק ח' דרק למצוה יכול לשנות - לק"מ). ולהנ"ל, הרי דין שינוי דגבאי הממונה מבני העיר הוא על צדקה מטעם בני העיר, אבל בפירש שיתנו לעניי העיר פסק הרמ"א שאין לשנות וי"ל שר' ינאי שינה בכסף זה. אלא דיקשה שהרי עכ"פ ר' ינאי רשאי לשנות משום אדם גדול כמו רב אשי, ולהנ"ל, כיון שהוא גם גבאי צדקה - גרע.

והנה מדברי הגר"א הרווחנו עוד יסוד שנוגע לנידון דידן, שסמכויות של פרנסי העיר לשנות מצדקה אפשר להעביר לגבאי צדקה, אע"פ שאינו מפרנסי העיר.

ז. ונראה, דגם אם נדון לפי המכתב השני שבו לא נפרטו המוסדות המסויימים הנ"ל כיחידה לעצמה אלא נכללו בהקצבות מוסדות של האגוד השני בכלל, שלכאורה יש לדון בזה לפי מה דאמרינן בב"ב (קמ"ג ע"א): "ההוא דאמר לה לדביתהו: נכסי לך ולבניך. אמר רב יוסף: קנתה מחצה וכו'. דתניא: רבי אומר: והיתה לאהרן ולבניו - מחצה ולאהרן ומחצה לבניו".

ועיין ברשב"ם (ד"ה והיתה לאהרן) "דהמזכיר יחיד אצל המרובין לענין מתנה נוטל כנגד המרובין".

ועיין ברמב"ם ובראב"ד (פי"א מזכיה ה"ה) דכ"ז נאמר בסתמא, אבל היכא דיש אומדנא שכנגד - אין הכרח בכלל לפרש שהזכרת שניהם כאחד הכונה על מחצה לזה ומחצה לזה.

ויסוד זה הרי מבואר להדיא בסוגיא בב"ב שם: (דפריך ממה שנאמר) "האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים - מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד, ואם הביא חמישים בכלי אחד וחמישים בכלי אחד - יצא. אם הביא - אין, לכתחילה - לא. ואי ס"ד כל כה"ג פלגא ופלגא הוא - אפי' לכתחילה נמי (ומשני) התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא לקרבן גדול מיכוין. ודקאמר בשני כלים - דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד".

ועיין בירושלמי (פ"ק דיומא ה"ב) דיש שם הבדל במו"מ בנידון זה(.

אלא שבתוס' שם )ע"ב ד"ה אם(הקשו על הס"ד, דמאי מקשי לר' יוסף? הרי לכו"ע, באומר נכסי לשני בני אדם, שחולקים בשוה, ואפילו הכי במנחה לכתחילה לא. וע"כ משום דלקרבן גדול מכוין ומתרצים התוס': "ואור"י, דגם כאן סברא היא שאשתו תטול רק כאחד מהבנים, ואפ"ה קאמר רב יוסף דנוטלת מחצה. א"כ אעפ"י שמסברא יש לנו לומר דלקרבן גדול קא מיכוין אין לנו ללכת אחר הסברא".

אלא דא"כ קשה להבין התירוץ של הגמ' שמכח אנן סהדי דלקרבן גדול קא מיכוין מפרשים דלא כיוון למחצה, שהרי גם בס"ד ידע מזה וע"ז גופא דן אם סברא בכוחא לשנות משמעות מה שאמר!

ואפשר לפרש בשני אופנים: א(דההבדל בין הס"ד למסקנה הוא, דקודם סברי שהוא רק סברא לחוד, ולמסקנה אומדנא זו נוצרה מכח דיבור שדיבר, ואנן סהדי על זה. וכיון שיש אומדנא בדיבור, שוב אין סיום הדיבור על שני כלים קובע אומדנא על מחצה ומחצה. אבל באשה בין הבנים, יש רק סברא שצריך להיות שלא תהיה עדיפה מבן אחר. וכיון שאמר "לך ולבניך" - יש אומדנא להיפך, שרוצה להעדיפה.

ודבר זה שתוס' קבעו, שהיסוד של מחצה על מחצה הוא אפי' כשיש סברה כנגד, מבואר גם בסוגיא שם (קמ"ג ע"א) במס שהוטל אאבולי ואאיסטרוגי, דמתחלה ביניהם מחצה על מחצה. ועיי"ש ברשב"ם (ד"ה ואיסטרטיגי) שפירש: "אע"ג דאבולי עשירים יותר". והיינו, שמעצמנו היינו קובעים כך. אבל יש כאן דיבור כאילו פירש שישלמו שוה בשוה.

(ובאמת על דברי התוס' יש מקום עיון, דאם כל היסוד בסוגיא הוא שאם הלשון קובעת נגד הסברא, א"כ מאי ראיה מדין מחנה למתנה? הרי בהקדש קיי"ל דמהני גם מחשבה מדין "כל נדיב לב", ודברים שבלב מהני בהקדש, אבל בממון אין דברים שבלב דברים, וא"כ אעפ"י שבקרבן אזלינן בחר סברא אבל בממון לא אזלינן ולכאורה נראה שדין "נדיב לב" הוא רק על עצם ההקדשה שנותן להקדש, אבל על אופן הנתינה, אם על כלי אחד או בשנים, ע"ז חזר הדין כבכל התורה כולה שדברים שבלב אינם דברים. וממ"ש התוס' בערכין גבי נתכוין לומר עולה ואמר שלמים דחל ההקדש שבלב לפי תירוץ אחד, אין ראיה, דהתם הרי עכ"פ הדיון הוא על עצם חלות ההקדש, שאם לא יחול עולה אין ממילא שום הקדש, אבל אם נתינה להקדש חלה בכל אופן, ופירוט קדושת ההקדש או דיני הקרבן, בזה צריך דברו פה.).

אכן באמת דברי התוס' צ"ב, שהרי ההנחה היתה דגם לאביי, דנכסי לשני בני אדם הוי מחצה על מחצה ואין כאן ענין בכלל לדין דר"י, וע"כ דמנחה שאני, דלקרבן גדול מכוין - ומה תירצו דלר"י, דמחדש שלאהרן ולבנין מחצה על מחצה, גרע יותר מנותן לשני בני אדם? אטו ר"י מחדש דין במתנה דדבור נגד סברה? הרי ר"י קאמר רק דכשאומר ליחיד ולרבים קובע שחלק היחיד יהיה שקול כחלק הרבים והוי כמו יחיד ויחיד, ונוטל מחצה משום שאנו קובעים שכך הוא מתכוין, ולא שנוטל מחצה אעפ"י שלא כיון לכן דברי התוס' צ"ב.

והנראה, דהיסוד דר"י הוא - שאף שי"ל שלא רצה בזה שהשוה היחיד לרבים לעשות כאן שתי מתנות אלא מתנה אחת, שכוונתו שאשתו תהיה בכלל בין מקבלי מתנה, מ"מ, כיון שהשוה אותם בלשונו, נקבע שיש כאן שתי מתנות ולא מתנה אחת כפי שצריך להיות לפי הסברא. ומה שנוטלת מחצה הוא כבר דין דממילא, שאחרי שנקבע להיות שתי מתנות, ממילא חולקים הנכסים בשוה. ה"נ בדיבור דשני כלים - נקבע שיש כאן שתי מנחות, וממילא לא מהני הסברא דלקרבן גדול מיכוין שתהא המנחה אחת פחותה מן השניה. משא"כ לאביי בנכסי לשני אנשים אין כאן שתי מתנות אלא מתנה אחת בשני שניהם וחולקין כדין שותפים.

ב(אופן שני אפשר לפרש בתירוץ הגמ', דמה שאומר שני כלים, אין בה כדי הוכחה דמכוין בכלל לשתי הבאות כדי שנימא מחצה על מחצה, דכיון דא"א באחת, משו"ז פירט שני כלים, ומשא"כ אם יש לפנינו שתי מתנות אנו מפרשים מחצה על מחצה. ועיין בירושלמי ביומא (פ"א ה"ב) שדנו במו"מ בענין זה דנפק"מ אם אמר ששים עשרון בשני כלים אז יהא תלוי בדין זה, אלא דשיטת הירושלמי שם היא להיפך מגירסתנו כאן, דלכתחילה ודאי בעי מחצה על מחצה והדיון הוא רק על בדיעבד, אי מהני ששים וארבעים, ואכמ"ל.

ויש לעיין בחו"מ (סי' רמ"ז סע' ג'), דשכ"מ שאמר נכסי לבני - אין הבנות בכלל, ולא כמתנות בריא. אבל אומר בפירוש לבני ולבנותי - הראוי לבנים לבנים, והראוי לבנות לבנות. ועיין מחנ"א זכיה (סי' מ"ג)

שתמה, דאמאי לא יחלקו כמו לפלוני ולבני? ועיין בנתה"מ (ביאורים ס"ק ג'). ונראה להנ"ל, שאומדנא דמחצה על מחצה הוא במקום שאין אומדנא אחרת מבוררת. אבל במקום אומדנא אחרת - אין קביעות של מחצה על מחצה דוקא. וכאן, הרי לעולם בנותן לב"ב יש אומדנא שנותן לכל אחד הראוי לו, ולא יהיו שותפים שוים. וברמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ו) מנה דין זה בדינים שאזלינן בתר אומדנא אעפ"י שלא פירש, ואומדנא זו לא נתבטלה במקום שנותן כל נכסיו בפירוש. ומה שכתב בנתה"מ דאם ראוי לשניהם שוין לבנים - צ"ע, דכאן י"ל דלכו"ע יחלקו שהרי לזה עכ"פ פירש שנותן לשניהם, ואכמ"ל.

ועכ"פ להנ"ל נראה די"ל דבמקום אומדנא מוכחת אין הדין קבוע כבאהרן ובניו שיהי' מחצה על מחצה. וא"כ הכא, בניד"ד, שעכ"פ בהחלטה הראשונה הוזכרו שלשה מוסדות לא שנים, אפילו אם נימא דיכול לשנות, היינו אם שינה בפירוש. אבל אם מסתמא מכח הדין של אהרן ובניו, י"ל דיש אומדנא דלא שינה, וכ"ש אם יש איסור לשנות - פשיטא דהוי אומדנא ברורה שלא שינה ולא כיון למחצה על מחצה.

עוד נראה, דבאומר תנו לשני עניים אין הכרח לומר דמתכוין ליתן מחצה ומחצה, שכאן כוונתו לקיום מצות צדקה והוא די מחסורו, וזהו החישוב שקובע בחלוקת צדקה, ואם מצד הדין יש חישוב במצוה עצמה להבדיל בין המקבלים, אין ללמוד מסתימת דברי המקדיש דיש להשוות ביניהם. ומשא"כ במתנה סתם, שאין לנו להניח חישוב של נצרך יותר, התם משמעות הלשון - דאין לנו חישוב אחר - הוא מחצה על מחצה.

וראיה לכך, דבנותן לעניי העיר, דהוי קייץ ומתחלק לכולן, אין הדין שחולקין בין עניי העיר שוה בשוה מדין מחצה על מחצה. אלא כיון שבצדקה קובע חישוב של מחסור של כל אחד מעניים, יש לכל עני זכות בממון, אבל לא שוה לחברו אלא לפי ערך מחסורו, וכל זה תלוי בקביעת הפרנס. וכ"ז בפרנס סתם. וכ"ש בנמסר כסף ליד גדול המקום ועל דעתו לשנות גם ממה שהוקדש בפירוש, וכ"ש בנשלח סתם.

למעבר לחלק ג'