תשובה בדבר מכירי עניים ושינוי בצדקה - חלק ב'

והנה להלכה אין זה מספיק, שכפי שנראה מלשון הרמב"ם (פ"ו ממתנות עניים הי"א) שפסק דרק אם נשאר כשיעור לעניים יכול להציל לקרובים. וכ"כ ברדב"ז שם. ובכל זאת דין מכיר לעניים הביא בפ"ו ממעשר (הלכה ז'). ומסדר לשון הרמב"ם נראה שיסוד הדין שמציל לקרוב מחצה הוא מפני שיש זכות טוה"נ במ"ע המתחלק בבית. ולפי"ז נוהג דין זה רק במעשר עני ולא בלקט, שיכחה ופאה. אבל מהאו"ז הל' צדקה (הובאו דבריו בהגהות מרדכי ב"ב פרק א' סי' תרנ"ט) נראה דמפרש האי ירושלמי גם לגבי לקשו"פ שבודאי אין שם טוה"נ כה"ג של מ"ע המתחלק בבית.

ועיי"ש ברדב"ז שהביא את שיטת התוס' בחולין (קל"א ע"א ד"ה מעשר) דמ"ע המתחלק בגורן שאין בו טוה"נ, היינו שהכניסו לביתו בימות הגשמים, וכפירוש השני שבר"ן (נדרים פ"ד ע"ב ד"ה רבא). וזה לכאורה מסייע למה שנראה מסדר ההלכות ברמב"ם, שרק לאחר שהיתה לו טוה"נ בבית יש לו זכות כשהחזירו לגורן להפריש מחצה לקרובים. (ואע"פ שאז הוא בשעת הביעור וחייב ליתנם לבעליהם, מ"מ עד סוף שעת הביעור יכול לעכב. ועיין במאירי קדושין דתחילת מצות ביעור היא בסוכות. ואכמ"ל בכל דבריו שם המחודשים).

אולם לכאורה צ"ב במה שנקט הר"ן שיש בזה שני ביאורים שחלוקים זע"ז, אימתי הוא זמן הקרוי מתחלק בגורן. דלכאורה, מה הסברא לחלק בין הקיץ הראשון לשני? ובאמת בריטב"א (חולין קל"א ע"ב ד"ה והאי) כתב דהטעם שבבית יש לו טוה"נ הוא כדי שיהא זריז להכניסו לביתו כדי שלא ייפסד, משמע שלא רק אחר ימות הגשמים אין לו טוה"נ כמפורש בדבריו, אלא גם קודם לכן, ורק בבית יש גזה"כ של טוה"נ. (בריטב"א שם מבואר שיש חיוב להכניס מהגורן בימות הגשמים, וכנראה שס"ל שזה בכלל מצות נתינה שמתחילה סמוך לימות הגשמים. ועיין בגמרא בחולין קל"ד ע"ב ובירושלמי דמאי פ"א ה"ב, ואכמ"ל)

לכאורה ההבדל בין שני הביאורים בר"ן הוא רק משמעות דורשין. ויתכן שזה תלוי בספק הירושלמי במעשרות (פ"ג ה"א): "מעשרות מהיכן ניטלות? מן הבית או מן השדה" וכו'? ט שאם ניטלות מהבית ט ודאי החלוקה שבגורן, שכתיב בה "והנחת", היא לאחר ימות הגשמים. אבל אם ניטלות מהגורן, מיירי גם קודם ימות הגשמים. אבל למעשה לא פליגי שתי הלשונות.

ויתכן לבאר את שיטת הירושלמי, האומר שאין מכיר לעני, בדרך אחרת: דבאמת יל"ע בעיקר זכיה בטוה"נ בבית. שלא מצינו כה"ג במעשרות שלאחר שלא היתה לו טוה"נ יחזור ויזכה בטוה"נ. ובאמת המפרש בנדרים (פ"ד ע"ב ד"ה במעשר עני) פירש דמאי שנא מעשר עני המתחלק בתוך הבית? "לאחר שהכניס תבואתו לאוצר ולא הפריש ממנה מ"ע בגורן, לפי שנאנס או שלא מצא עניים ליתן להם" וכו'. משמע, שאם כבר הפריש בגורן, אינו חוזר וזוכה בטוה"נ כשהביא לבית. אולם משאר הראשונים אין נראה כן. ומלשון הרמב"ם נראה שאי"ז תלוי בימות החמה והגשמים דוקא אלא כל זמן שהוא מחלק בבית יש לו טוה"נ.

ולכן נראה, שעיקר דין טוה"נ שבמ"ע המתחלק בבית באמת אינו כשאר טוה"נ, שבהם טוה"נ הוא שיור מזכות הבעלות וחשוב כיש לו קנין בגוף התרו"מ. משא"כ במעשר עני שבתחילה שהפרישו בגורן לא היה בו טוה"נ ורק כשהביאו לבית זכה בטוה"נ, בזה הוי הטוה"נ זכיה חדשה ואינה כקנין בגופו של המ"ע. ומצינו בכמה מקומות ששיור בזכות עדיף מהקנאה חדשה. ולפי"ז י"ל דהירושלמי ס"ל שבטוה"נ זו אין לנותן שם בעלים על המעשר (עיין בחדושי הגר"ח הל' ערכין שכתב שבביכורים, אע"פ שיש טוה"נ למפריש ט אין לו עליה תורת בעלים, ולכן אינו יכול להקדישם), ולכן א"א להתחייב עליה למכיר ולא להקנותה, וגריעא ממתנה מועטת (ועיין בנועם ירושלמי ב"מ פ"א, דלשיטת הירושלמי אין דעת אחרת מקנה בכל טובת הנאה, והקנין במעשרות כקנין מהפקר). ומה שהקנה ר"ג לר"ע (עי' מע"ש פ"ה מ"ט) היה בקנין חצר כמבואר בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ו) לפירוש הגר"א שם. וזה משום דס"ל דלא בעינן משתמר, או משום דס"ל שרק על שיעור שווי הטוה"נ הוי בעלים, ומאחר שיש בחלק מהמעשר דעת אחרת מקנה ט מהני גם לשאר, וכסברת הריב"ן במרדכי בב"מ (פרק א' סי' רמ"א). עכ"פ במעשר עני, גם המתחלק בבית, י"ל דלירושלמי א"א להתחייב מדין מתנה מועטת, כי אינו בעלים להקנותו. וגם לסברא השניה דלעיל, דיכול להקנות יחד עם שווי הטוה"נ, מ"מ י"ל דאין דין מתנה מועטת אלא בשלו. לכן ס"ל לירושלמי דאין מכיר לעני.

אמנם עיין בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א): "מעשרות מהיכן ניטלות? מן הבית או מן השדה? וכו', רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מן הכא: עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים. הדא אמרה: מן הבית".

גירסא זו צ"ב: מ"ט נקט ראייתו ממעשר עני ולא ממעשר ראשון ותרומת מעשר? וי"ל, שס"ל לר' חנינא שמשאר המעשרות אין ראיה, שי"ל שהקנם בשדה. אבל מעשר עני, אם היה עדיין בגורן, הרי אין לו בהם טובת הנאה. וכשאין טוה"נ ס"ל שא"א כלל להקנות, לא באגב וגם לא בחצר, דשדהו של ר"ג אינו משתמר לאחרים. אלא ע"כ דהיה בביתו, שם יש לו טוה"נ, והקנה באגב. ובפשטות נראה בביאור הירושלמי במעשרות שעיקר הספק הוא במ"ע משום שיש לדמותו לצדקה ויש סברא לחייב להפריש ולתת כבר בגורן, מאחר שיש שם עניים בגורן. והירושלמי נקט מעשרות משום שיש להקדים מעשר ראשון למ"ע כמש"כ בכס"מ הל' מעשר לגבי מע"ש.

ויתכן לבאר עוד את שיטת הירושלמי שאין מכיר לעני, דהנה נאמר בגמרא בגיטין (ל' ע"ב): "ישראל שאמר ללוי: כור מעשר יש לך בידי, הילך דמיו ט חוששין שמא עשאו תרומת מעשר".

וכתב ע"ז הרמב"ן (ד"ה כור) דמיירי או במכירי כהונה ולויה או דנעשה שלוחו של הישראל. ואח"ז הביא הרמב"ן פרש"י, שאע"פ שכבר קיבל הלוי דמיו ט יכול לתרום ממנו תרומ"ע משום: "דכיון דלא משך ט יכול לחזור בו הכהן, ואע"פ שהן ברשותו של ישראל, לא קני ממנו מעותיו. דאימת קנייה האי כהן דליקנייה ניהליה בקבלת מעות? הילכך, כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר ט חל עליו שם מעשר".

וכתב ע"ז ברמב"ן: "משמע שלא קנה לגמרי למוכרו, אבל זכות יש לו בו לעשותו תרומת מעשר".

והנה ברור, שלרש"י אין הלוי תורם משום שליחות וכפירוש השני שברמב"ן, שהרי הישראל נתן מיד דמיו ואינו רוצה שישאר קנין הלוי, אלא מיירי במכירי כהונה ולויה, כפירוש הראשון ברמב"ן. וע"ז מחדש הרמב"ן דאין בזה קנין גמור, אלא רק זכות שמספיקה לתרום תרומת מעשר. וכוונת הרמב"ן, שיש מציאות של נתינה וזכיה בלא קניינים של המקבל. ומכירי כהונה לא הוי קניה גמורה אלא שאסחי שאר כהנים דעתייהו כלשון השטמ"ק (כתובות ק"ב ע"א ד"ה אי הכי)

בשיטת רש"י. והטעם שיכול לתרום ממעשר זה תרומ"ע, יש לפרש לפי דברי רבנו הלל בספרי פרשת קרח (פיס' קכ"ב): "אין לי אלא בן לוי. ישראל שנטל רשות מלוי מנין? ת"ל: ולא תשאו עליו חטא".

ופירש רבנו הלל, דהכוונה לישראל שנוטל רשות מלוי להפריש תרומת מעשר ממעשר ראשון, והפריש שלא מהמחובר וכו'. והיינו, שחכמים ס"ל שאין הישראל מפריש ממעשרו תרומ"ע, אבל ע"י נתינת רשות מלוי שראוי לנתינת המעשר, רשאי לתרום. ולהלכה זו כיון האו"ש מדעתו בהל' מעשר. ולפיכך, לוי זה, שהמעשר עומד ומיוחד להנתן לו, אע"פ שעדיין לא קנאו, מ"מ לא גרע מישראל שקיבל רשות ורשאי לתרום תרו"מ. ועיין בירושלמי דמאי (פ"ה ה"ח): "אבא אנטולי זבון פירי" וכו'.

וחילוק זה בין זכיה לקניינים יל"פ גם בדברי הרמב"ן לעיל ד"ה תני בדין המלוה את הכהן ע"מ שיהא מפריש עליו מחלקו, שכתב שכל האוקימתות בגמ': מכירי כהונה ומזכה לו ע"י אחר ועשו את שאינו זוכה כזוכה, כולן הן מפני תקנת כהן. והוכיח כן מהירושלמי כאן שלא מהני אלא בהלווהו ע"מ כן. ועי"ש ברשב"א (ד"ה מתני', ואע"ג, הא) ובריטב"א (ד"ה מתני') שביארו הטעם שגם הזכיה ע"י אחר כאן היא מתקנת חכמים. ויתכן לבאר כוונת הרמב"ן דכאן אין קנין גמור של הכהן, שהרי מיד עם זכייתו התרומה חוזרת ונקנית לישראל, שהרי עשאה לתרומה כמכר תמורת הדמים, ואף שיש בכך נתינה, אין למעשה קניינים לכהן ואין הישראל יוצא ידי מצוות נתינה. עכ"פ פירש הרמב"ן שגם זכיה ע"י אחר מועילה רק מצד התקנה. (ונראה שמטעם זה, שאין כאן זכיה בקניינים של התרומה א"ש קושיית האחרונים על סברת התוס' דמכירי כהונה הוא משום מתנה מועטת. שכן הקשו האחרונים א"כ אי" כאן במשנה לטעם זה דמכירי כהונה, שהרי המלוה הבטיח לכהן הלווה שיתן לו התרומה, ועוד שלגבי מעשר עני יהיה בכך גם משום נדרי צדקה, כמ"ש בירושלמי במתנה מועטת לעני ונראה, שמאחר שאין ההבטחה באה לצורך הכהן בקנייני התרומה, אלא היא חוזרת לנותן, אי"ז בכלל מתנה מועטת. וגם מצד צדקה לעני י"ל שאי"ז בכלל נדר. ועיין בהגהות הברוך טעם לצלעות הבית סי' י"ב).

ולפי"ז י"ל דס"ל לירושלמי שזכיה כזו לא עדיפה ממתנה על מנת להחזיר דתרומה, שלמעשה אין שם אלא "נתינה כל דהו" כלשון הר"ן בקידושין (על הרי"ף, דף ב' ע"ב ד"ה הא) והיינו שאע"פ שלא מקרי שוה כסף להיות ראוי לקנות בו, מ"מ נתינה מקרי, כמש"כ בחמדת שלמה (חו"מ סי' י' אות ט'). ובדין מתנה ע"מ להחזיר יש הסוברים שאי"ז מועיל במצות צדקה. וא"כ י"ל דלהירושלמי גם מעשר עני בכלל דיני צדקה, ואין מועיל בו מתנה ע"מ להחזיר וגם לא זכיה שחוזרת מיד לנותן, כבמשנה דהמלוה את העני. (ומצינו שזכיה זו שבמשנתנו, שאין בה קניינים, שונה גם לקולא משאר נתינות, בדברי הכפתור ופרח פרק מ"ד שס"ל שאין כאן האיסור לפרוע חוב במעשר עני כמבואר בתוספתא פאה פ"ד הט"ז. ופי' שזה רק במ"ע שהגיע לידו, משא"כ בשלא הגיע לידו. ואכמ"ל בשיטתו. אבל בעיקר החילוק יל"פ שהוא משום שאין כאן השתמשות של העני בקנייני המ"ע, שלא זכה בהן למעשה).

עוד יתכן לומר בשיטת הירושלמי שרק במתנות כהונה שיש זכות השבט מועיל יאוש שאר הכהנים, משא"כ במ"ע.

עכ"פ להלכה מפורש ברמב"ם דיש דין מכיר לעני. אכן מלשון הרמב"ם שם שכתב "ואם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להם" מוכח כמו שכתבנו שרק אם נותן הכל למכיר אז שייך דין דמכירי כהונה, משא"כ באם נותן גם לאחרים, אעפ"י שחלק מסוים נותן תמיד למכיר ט בטל כל דין מכיר.

ולפי זה אפשר להמשיך ולהניח שרק אם נותן כל מתנותיו ממש למכיר, כולל תרומה ותרומת מעשר וגם מתנות בהמה. אבל אם תרומה נותן למכיר אחד ומתנות בהמה נותן לאחר ט בטל דין מכירי כהונה אפילו מתרומה לחוד. ואם נימא כן הרי היה צריך להיות בדרך כלל במתנות עניים, דהוי מכיר רק אם נותן לעני מכירו כל ממון עניים שבידו, והיינו אפילו מעות של צדקה סתם. והנה מכיר כזה באמת אינו מצוי וגם לא יתכן, שהרי מן הדין חייב ליתן לכל עני שמבקש ממנו, וענוש אלאו דבל תאחר ובל תאמץ ובל תקפוץ. ועיין במרדכי (ב"ב פ"א) דמדמה צדקה למ"ע המתחלק בגורן, וביש"ש (ב"ק פ"ט ס"א. ומ"ש הראשונים בדין טוה"נ בצדקה הוא ענין אחר ואכמ"ל). ובאמת גם במ"ע דעת התוס' בר"ה (ד' ע"א ד"ה צדקות) והרשב"א שם (ד"ה וצדקות), דעובר מיד בבל תאחר כצדקה. ויתכן גם שעובר בלא תאמץ ובלא תקפוץ. (ומש"כ תוס' בחולין קל"ד ע"א שיש טוה"נ גם בלקשו"פ ומ"ע המתחלק בגורן, רוב הראשונים לא ס"ל כן.) ואם נימא כן אפשר לפרש כוונת הירושלמי דאין מכר לעני, משום שזה לא יתכן לפי הדין (שכן חייב לתת לכל מי שמבקש).

אבל אחרי שברמב"ם הוזכר להלכה דין מכיר בעני, בע"כ שסובר שדין זה בנותן רק לעני אחד הוא רק באותה מתנה שרגיל ליתן לו. אבל מתנות אחרות יכול ליתן לאחרים. ואדרבא מן הדין אסור ליתן מתנותיו לאדם אחד גם במתנ"כ. עיין עירובין (ס"ג ע"א): "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם" וכו'. עיי"ש. וקשה: הרי יש דין של מכירי כהונה ועיי"ש במהרש"א. ולהנ"ל נראה שרק אם נותן כל מיני מתנות שיש לו לאחד אין זה מן הדין, אבל אם רק סוג אחד נותן לכהן אחד ט מותר. אבל צ"ע מרש"י (גטין ל' ע"א)דמכירי כהונה מקבלין כל מת"כ, וכ"כ הערוך ערך מכר הנ"ל, וכך מבואר בספ"ז נשא. ויל"פ שמיירי שתחילה לא היה כהן אחר במקומו של הישראל, ואח"כ נוספו כהנים. וצ"ע.

אכן להנ"ל עכ"פ יוצא גם לרמב"ם, שדין מכיר שייך רק במתנות עניים. אבל בצדקה לעניים לא שייך דין מכיר, שהרי ליתן כל מעות הצדקה שבידו לעני אחד לבד ולא לאחר אי אפשר, כיון דיש עבירה באם נמנע ליתן לעניים שמבקשים הימנו. וכמ"ש בר"ה (ד') דבבל תאחר לעני עובר מיד, דהא קיימי עניים.

ועיין בספר התרומות (שער ס"ה חלק ג') וכן בשו"ת הרמב"ן (ירושלים תרצ"ה, סי' ס"ח) דהאי משנה דהמלוה מעות וכו' מיירי בין בצדקות ובין במתנות עניים, לקט, שכחה ופאה וכו'. וצ"ע לשיטה זו, דלכאורה כל הג' תירוצים שבסוגיא זו לא שייכי בלקשו"פ, שהרי קיי"ל כרבנן, דאפילו מעני לעני אינו יכול לזכות (ולחלק בין הפריש כשיעור ובין הפריש יותר מכשיעור לשם זה אינו מסתבר כלל). ובאמת, אפילו במעשר עני, כיון שאין לו טובת הנאה במתחלק בגורן, לא שייך לומר שמזכה על ידי אחר, שזה דומה לדין לקשו"פ, שלא מהני זכיה. ויש לומר, דאע"ג דטוה"נ אין כאן, אבל מ"מ יש כאן דין דעת אחרת מקנה. מחד חזינן דיש דין שיעור לחלק של העני, ולא דמי ללקשו"פ שיכול כל עני לזכות בכל, והיינו דיש כאן נותן, רק דמחויב ליתן לכל הבא ומבקש. אבל בלקשו"פ ודאי קשה. וראה במאירי (גיטין ל' ע"א ד"ה ומשנתנו, ומ"מ) שכתב בפירוש דהמשנה מיירי במעשרות, אבל בלקשו"פ, דעזיבה כתיב בהו, לא שייך בהו הלוואה כלל. ועיי"ש דמפרש קושיית הגמ' "ואע"ג דלא אתו לידיה", דאינו יוצא ידי נתינה. וברש"י פירש תרתי גם על מצות נתינה וגם על עיקר הזכיה, וכתב אח"ז דלשני התירוצים ראוי לומר שאין לקשו"פ בכלל זה וז"ל: "שאין כאן מכרים ולא זוכים בשבילם שהרי אינם תלויים בנתינתו, והרי עזיבה כתיב בהו. ובירושלמי (שם ה"ז) שנו על טעמו של רב: והא תני עני. ויש מכר לעני? אלא מזכה להם וכו'". עכ"ל.

ועיי"ש עוד בסוף (ד"ה ומכל), שאף לטעם זה, לקשו"פ אין זוכה בהם בפרט. וכנראה התכוין לומר שאפילו למ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה אין לפרש המשנה בלקשו"פ.

ומ"ש בסה"ת בדין מכיר לצדקה י"ל דהיינו שמפריש צדקה לעני פלוני, דמשעת הפרשה קיימי רק לעני זה. ועיין בש"ך (יו"ד סי' רנ"ז ס"ק י"ג) שהביא את דברי סה"ת, ומדבריו נראה דמיירי במעשר כספים.

והנה בתוס' ב"ב שם כתבו, דאע"ג דיכול לחזור בו אם רצה, מכל מקום כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק. והיינו, דגם מה שזוכין מדין מכיר, הוא רק את בעלים לא חזרו ונתנו לאחר. אבל אם חזרו בהם - יכולים ליתן לאחר. ובמתנה מועטת, שהוא יסוד דין מכיר לפי התוס', מפורש בב"מ שיכול לחזור בו וליתן לאחר. אמנם הדבר צ"ע, איך נחשב למוחזק אם יכול עדיין לחזור בו ולכאורה י"ל, שמה שיכול לחזור בו, הוא לבטל חזקת מכיר, וזה מהני ע"י חזרה לחוד. ויועיל רק על מתנות שלאחר חזרה. אבל המתנות שכבר הפריש ע"י דין מכיר - כבר זכה בהם, ומהם אינו יכול לחזור בו, דהזכיה בהם מכח דין מכיר היא בשעת ההפרשה.

אבל עכ"פ מכאן ולהבא ודאי יכול לחזור בו, וע"י חזרה מתבטל דין מוחזק.

ונראה עוד שדין מכיר, שיסודו מבוסס על איסור חזרה כמוש"כ, שייך אם המקדיש גופא הוא הנותן. אבל בקופות צדקה של צבור שמתחלקים ע"י גבאים והגבאים אינם אלא שלוחים לא שייך בהו בכלל דין מכיר. דלא שייך בכלל היסוד של איסור חזרה, שהרי המנדב מעולם לא קבע למי ליתן, והגבאי שקבע למי ליתן הרי אין זה צדקה שלו ולא הוא המקיים המצוה, וממילא אי אפשר שיתחייב בקיום מצוה זו.

ואם כי יש לומר שגבאי צדקה שבידו ממון כל צדקה, אם כי הוא עצמו אינו בכלל קיום מצות צדקה בממון שאינו שלו, אבל בלאוין של צדקה, היינו לא תאמץ לבבך, שייך בו, דכיון דיש תחת ידו ממון של צדקה ובידו ליתן לעני המבקש הרי אם מעכב את הממון ליתן הוי אימוץ לב ממתן צדקה, דהלאו אינו דוקא בקיום מצות צדקה אלא לאו על נתינת ממון הצדקה בין אם הוא שלו ובין אם הוא של אחרים.

ויסוד לזה נראה שהרי לעולם במקדיש עצמו, כיון שהפריש חל על זה כבר תורת צדקה משעת הפרשה, ואם כי יכול לשנות או להלוות כ"ז של יצא מתחת ידו כמו"ש בערכין (ו' ע"א-ע"ב) אבל עכ"פ חלות צדקה הוי מיד. וא"כ, אם בממון זה שכבר הופרש לצדקה נימא דמ"מ אם עיכב ולא נתן, עבר בלא תאמץ, ע"כ שקובע כאן מה שבידו ליתן ולא נתן. א"כ ה"ה אם הוא איננו המקדיש אבל ברשותו לחלק ואינו מחלק.

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'