פרעון חוב והשאלה בפירות שביעית

יש לדון בשאלה זו מהיבטים שונים:

א. האם נחשב הדבר כפורע חוב בדמי שביעית?

ב. האם יש בכך חליפין או מתנת חינם?

ג. אם מותר הדבר, האם יש מגבלות הלכתיות?

מדברי התוספתא (שביעית,פ"ז ה"ו) נראה שיש אסור לפרוע חוב בדמי שביעית וכ"ש בפירות שביעית:

"אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין וכו'".

אך יש לדון האם נתינת בקבוק יין כנגד בקבוק יין אינה נחשבת כפרעון חוב אלא כחליפין ומתנת חינם, שהרי שנינו במשנה (שביעית פ"ח מ"ד):

"לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר, לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית"

נחלקו המפרשים בטעם ההיתר: י"מ[1] כיוון שירקות השדה מצויים הרי זה כמתנת חינם, וי"מ[2] שכיוון שהירקות מצויים נחשב הדבר כחליפין המותרים בשביעית.

מדברי הרמב"ם (פ"ו הי"ד) נראה כפרוש השני וז"ל:

"הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו ה"ז מותר, ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית, ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מהן".

מדברי הרמב"ם עולה שחליפין מותרין אפילו דרך מקח, אך דעת הר"ש ועוד ראשונים שחליפין נחשבים כפריעת חוב ולא התירו אלא נתינה של דבר כמתנה. ובמקרה שאין התנייה מפורשת שיחזיר ירקות כנגד הככר נחשב כחוב ואסור לפרוע מדמי שביעית.

נראה לכאורה שלשיטת הר"ש ודעימיה בנדון דידן יאסר הדבר שהרי לא הודיעה האשה שתחזיר את בקבוק היין בפירות שביעית וא"כ אין כאן חליפין אלא כאילו "לקח ממנו בסתם" וא"כ מדובר בחוב, ואין פורעין בפירות ובדמי שביעית.

אם נדמה את שאלתנו כנתן לחברו ככר על מנת לקבל ככר חזרה, יתכן שלא יחשב כחוב הנאסר בתשלום מדמי שביעית, שהרי לעניין איסור הלוואת סאה בסאה אומרת הגמ' (ב"מ עה ע"א):

"וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין, ונמצאו באות לידי רבית. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים סתם, ופורעים סתם (רש"י-ככרות סתם, בלא קציצת דמים, שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך). ואמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה (הולכין בדרך, או יושבין בבית אחת, איש לסעודת עצמו). המקפידין זה על זה  (שאין מוחלין על דבר מועט, ומקפידין להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין).- עוברין (בשבתות ובימים טובים). משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לוין ופורעין ביום טוב (דתנן במסכת שבת (קמח, א): ובלבד שלא יאמר לו הלויני, והתם מפרש טעמא שמא יכתוב). וכדברי הלל אף משום רבית".

נחלקו הראשונים בבאור מחלוקת הלל וחכמים. דעת רש"י היא שלפי דברי חכמים מותר לאשה להלוות לחברתה ככר בככר, והסברא היא משום שכיוון שככר היא דבר מועט לא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך2, (וכן כתבו התוס', בעל התרומה, נמו"י ועוד). ואילו לדעת הרי"ף אין הבדל אם ההלוואה היא ככר או סאה בכל ענין אסור להלוות ככר בככר, ומה שהתירו חכמים היינו כשיצא השער, וא"כ הרי זה כמידה קבועה.

ונראה להסביר שלשיטת רש"י  כיוון שההלוואה היא קטנה (ככר) אין מקפידים זה על זה, ונחשב  כחפץ כנגד חפץ, ולכן אפילו אם יתייקר הככר תחזיר אשה כפי שעת היוקר ולא כשווי שעת ההלוואה[3], 

המאירי (ב"מ עה ע"א ד"ה לא תלוה) הביא נימוקים נוספים להיתר הלוואת ככר בככר. א. כיוון וככר בככר זאת היא הלוואה ליום יומיים לא חיישינן לשנוי השער. ב. כיוון וככרות מצויים אצל הכל לכן זה נחשב כאילו ללווה יש ככר, וכאשר יש  ללווה ככר לכו"ע יכולים להלוות אפילו מאה סאין על סמך הככר שביד הלווה[4].

ונראה שגם לדעת רש"י וגם לדעת המאירי אין בככר בככר גדרי הלוואה רגילים, ויש מחילה על שינויי שער.  

העולה מדברינו: שלפי הסוברים שככר בככר מותר להלוות הרי בשאלתנו אין גדרי הלוואה רגילים אלא חליפי חפץ בחפץ ומותר הדבר.

השו"ע הביא דין ככר בככר (או"ח סי' תנ סעי' א) באומרו: "ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח ויש בו משום גזל אם אינו פורעו" ועיי"ש במפרשים שציינו לדברי הרמ"א (יו"ד קסב סעי' א): "יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה. (הטור והרבה פוסקים ועב"י). וכן נוהגין להקל" משמע שהשו"ע והרמ"א מסכימים שחוב קטן ככר בככר מותר וא"כ גם לענין שביעית ככר בככר איננה נחשבת להיות הלוואה ואין החזרת הככר כפורע חוב בשביעית.

עוד יש להוסיף נימוק להיתר מצד שנתינת בקבוק יין נחשבת להיות כגמילות חסדים שעליה התוספתא (פ"ז ה"ו) אמרה: " מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע", וכן נפסק ברמב"ם (פ"ו ה"י).

המשנה (ב"ב פ"ט מ"ד) אומרת: "האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים". מדברי המשנה עולה שרק שושבינות הנגבית בב"ד היא חוב אולם נתינת כדי יין סתם ללא פעולת שושבינות שעיקרה השתתפות בשמחה, איננה אלא  גמילות חסדים.

אלא שנראה שרק עצם שליחת כדי היין היא שהותרה, אך לא מצאנו היתרו להחזיר כדי יין זה לזה. כן היא גירסת הרמב"ם (פ"ו ה"י) "אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע".

אמנם בעל פאת השלחן (סי' ז סעי' י) כתב  על דברי הרמב"ם "וי"א משלמין ממנו" דהיינו שאם ראובן גמל חסד סתמי עם שמעון, יכול שמעון להחזיר לראובן מכיוון שאין כאן חוב הנתבע בב"ד, ועל פי זה בנידון דידן יש מקום גדול להקל. אולם יסוד דברי הפאת השלחן הם לפי גי' ברמב"ם (מתנות עניים פ"ו הי"ז) "אבל משלמין ממנו (מ"ע) דבר של גמילות חסדים". אולם בגירסת כתה"י המתוקנים ברמב"ם הל' מעשר עני כתוב: "אבל משלחין" ומשמע שרק משלוח ראשון ולא דנו לענין תגמולים, וא"כ אין ראיה שהתירו גם תשלומים על מעשה גמ"ח.

נראה שלענין להחזיר פירות שביעית עבור גמ"ח שנעשה יש מקום לאסור, אך בנידון דידן שההלואה היא בערך נמוך והיא בין שכנים, אין אנשים מקפידים ולכן המחזיר איננו נחשב כפורע חובו בפירות שביעית[5]. 

יש להעיר שמכיוון ומיץ ענבים של שביעית יש בו הגבלות הלכתיות, כגון: בישול, הפסד וכדו', יש להודיע למשאיל שזהו יין שביעית.

סיכום: מותר להחזיר בקבוק יין של שביעית תמורת בקבוק יין, אף שבד"כ אסור לפרוע חוב מפירות שביעית ויודיעו את חובת שמירת קדושת שביעית ביין.