יום טוב שני בגוש קטיף?

 

המנהג בארץ ישראל הוא לעשות יום טוב אחד, ואילו מחוץ לגבולותיה של א"י, בגלויות השונות, עושים יומים.  המקור  הוא בדברי ר' יוחנן בגמרא בראש השנה (כא ע"א):

"כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי, לעבדו תרי יומי"'.

מנהג זה הוא על אף שאנו בקיאים כיום בחישוב החודשים (ביצה ד ע"ב; רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ה ה"ה-ה"ו; שו"ע או"ח סי' תצו סעי' א). מהם גבולותיה של ארץ ישראל לענין יום טוב שני של גלויות, על פי מה נקבע הדבר, והאם בעזה ובסביבותיה יש לנהוג יום אחד או יומים? בנושא זה עסקו ראשונים רבים. אנו נתמקד בשתי שיטות בלבד- שיטות הרמב"ם והריטב"א[1].

 

א. גבולות הארץ לענין יום טוב שני

 

1. שיטת הרמב"ם

 

הרמב"ם בהל' קידוש החודש פ"ה ה"ט-הי"ב:

(להעתיק לכאן את דברי הרמב"ם)

מדברי הרמב"ם עולה כך:

א. עד עשרה ימי הליכה מירושלים לכל צדדיה, בתוך ארץ ישראל ובגבולות בית שני - עושים יום אחד. דוגמאות: אושא, שפרעם, טבריה. 

ב. עד עשרה ימי הליכה מירושלים לכל צדדיה בארץ ישראל אך לא בתוך גבולות בית שני - תלוי במנהג המקובל, יום או יומים. דוגמאות: צור, דמשק, אשקלון.

ג. עד עשרה ימי הליכה מירושלים לכל צדדיה, ולא בארץ ישראל - תלוי במנהג המקובל יום או יומים. דוגמאות: מצרים, עמון ומואב.

ד. עד עשרה  ימים הליכה או יותר מירושלים ולא בארץ ישראל וגם אין להם מנהג עושים יומים.

ה. עד עשרה ימי הליכה מירושלים במדבר ארץ ישראל או מקום ישוב חדש בארץ ישראל שלא היה בבית שני, עושים יומים. ביחס לעזה, על פי הרמב"ם עלינו לדון אותה (על פי קרטריון ב') כמקום שהוא במרחק עד  עשרה ימי  הליכה מירושלים,  אך  הוא מחוץ  לגבולות עולי בית שני. הרמב"ם מזכיר  באחת הדוגמאות  את אשקלון כמקום שהוא מחוץ לגבולות בית שני.[2] העיר עזה היא דרומית לאשקלון. לפי קרטריון ב' יש לבדוק מה היה המנהג בעזה, יום או יומים?

 

2. שיטת הריטב"א

 

הריטב"א בראש  השנה (יח ע"א ד"ה על אלול) ובסוכה (מג ע"א ד"ה ופריק) חולק על הרמב"ם ולפיו, למרות שלא לכל המקומות בארץ ישראל הגיעו שלוחין, ולהיפך ישנם מקומות בחו"ל הקרובים לארץ ישראל אליהם כן הגיעו השלוחים, המנהג הוא שבכל מקום בארץ ישראל עושים יום אחד ובחו"ל עושים יומים. מהריטב"א משמע שגבולותיה של ארץ ישראל הם גבולות כיבוש ראשון או אולי גבולות ההבטחה, וזאת מאחר שהוא מזכיר בדבריו את חזרת עולי הרגלים לנהר פרת (תענית י ע"א). בגאונים מצינו תשובה ברורה לשאלה זו. באוצר הגאונים  לביצה (ד ע"ב עמ' 4-9 וכן בתשובות הגאונים גנזי קדם ח"ד עמ' 36 ושם  בעמ' 37) מופיעים דברים דומים בשם גאון ששמו ר' יוסף:

"ושמא מימות יהושע בן נון, כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים חוצה לארץ לעשות... ולזאת אמרו רבותינו שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם"[3].

מדברי הגאונים הללו עולה שגבולות א"י לענין יום טוב שני הם גבולות כיבוש ראשון מימות יהושע בן נון. אפשרות אחרת לומר, שגבולות א"י לענין יו"ט שני של גלויות הם גבולות ההבטחה, אלא שזה נהג בפועל מימות יהושע ואחריו בימי הנביאים[4]. אם מתאימים את דברי הריטב"א עם הגאונים, הרי שמחלוקת הריטב"א והרמב"ם היא לא רק בשאלה כיצד יש לנהוג במקומות שונים, אלא שאלה עקרונית יותר - על בסיס מה נקבעים גבולות הארץ לענין יו"ט שני של גלויות. לדעת הרמב"ם הבסיס הוא גבולות כיבוש  שני, ואילו לדעת  הריטב"א והגאונים הבסיס הוא גבולות כיבוש  ראשון, או גבולות ההבטחה. ברובד אחר, האם הגבולות הם על בסיס ההתישבות בפועל, או על בסיס גבולות הארץ המובטחת מבלי קשר להתישבות בפועל. לדעת הריטב"א והגאונים ברור הוא שדרומית לאשקלון - עזה וסביבותיה, נהגו יום אחד, וממילא כך יש לנהוג כיום, ואילו לדעת הרמב"ם יש לבדוק מה היה המנהג דרומית לאשקלון מאחר שאזור זה הוא בתוך מרחק הליכה של עד עשרה ימים מירושלים, אך לא בתוך גבולות בית שני.

 

ב. יום טוב בעזה

 

כאמור, אין ספק לדעת הריטב"א שבעזה ובסביבותיה יש לנהוג יום טוב אחד, ואילו לדעת הרמב"ם הדבר תלוי במנהג. מה היה המנהג בעזה? בספרות השו"ת מצאנו מספר תשובות מהם יש ללמוד על מנהג בני עזה ביום טוב.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קה) נשאל האם עזה היא מארץ ישראל, ומסקנתו שעזה היא מארץ ישראל שכבשוה עולי מצרים, ובסוף תשובתו כותב כך: 'ואין להביא ראיה ממה שאין עושים (= בעזה) שני ימים של גלויות, שאין דבר זה תלוי בארץ ישראל אלא במקומות שאין דרין רוב ישראל והיו השלוחים הולכים להם וכן כתב הרב ז"ל בהל' קידוש החודש'.[5]

בשו"ת הרלב"ח (סי' מט לרב לוי בן חביב מגדולי רבני צפת) נשאל על אופן קריאת התורה בחול המועד סוכות בארץ ישראל, ובתשובתו מציין את מנהג עזה, וכך כתב: "גם חקרתי לדעת  מנהג עזה ואמרו לי שהוא זה. שביום ראשון של חולו של מועד שהוא יום שני לחג". מכאן עולה בבירור גם כן שבעזה נהגו יו"ט אחד ולא שנים שהרי יום השני לחג הוא אצלם יום ראשון של חול המועד ולא יום טוב שני.

היעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' שו) כותב: "שפשיטא שעזה לא מכלל גולה נחשבת, הלא מעצם ארץ ישראל הוא". לפיו ברור שבעזה נהגו יום אחד מאחר "שהם ואשר כמוהם שנתיישבו בערי פלשתים לא הוצרכו לשלוחים כי קרובים המה למקום בית דין בירושלים וכל שכן יבנה שאינם רחוקים אפילו מהלך יום אחד". היעב"ץ האריך לדון בשאלה זו גם בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קסח).

בשו"ת משפטי עוזיאל (לרב בצמ"ח עוזיאל או"ח תנינא סי' סו; תשובה זו הודפסה שנית בפסקי עוזיאל סי' כג), נשאל ע"י דר' רוזנבוים מעזה, בי"ג ניסן תרצ"ו: "אם העיר עזה כגבול של ארץ ישראל  הישן, בכדי לדעת איך שעליכם היהודים הראשונים בעזה לנהוג בימים טובים יום אחד או גם יו"ט שני של גלויות"[6]. הרב עוזיאל מצין לדברי הרמב"ם בהל' קידוש החודש פ"ה הי"א-הי"ב) וכותב שצריך לבדוק מה היה המנהג בעזה יום או יומים. הוא כותב שעל עזה לענין יו"ט שני של גלויות נשאל הרב יש"א ברכה ע"י הרב שמואל סלנט רבה של ירושלים בספרו ישא איש (או"ח סי' ח)[7]. מסקנת הרב עוזיאל היא שבעזה יש לעשות יום טוב אחד, ומצין שכך כתב ר' יהוסף שורץ בעל תבואות מארץ. תשובת הישא ברכה מובאת גם בשו"ת ישכיל עבדי (מהרב עובדיה הדאיה ח"ו או"ח סי' ב סעי' א), ואף הוא מסיק (שם בס"ק יא) כך:

"ומעתה דון מינה לעיר נדונו שם בעיר עזה שהעידו בגודלם שהיו עושים יו"ט אחד, ודאי שזאת הוכחה ברורה שהיו מגיעים השלוחים שם, ולא מטעם מנהג לחוד. ולכן אפילו שנתבטל הישוב זה כשישים שנה, עתה כשחזר הישוב, עליהם לעשות כמנהג אבותיהם בזמן שהיו מגיעים השלוחים לשם".

כך פוסק גם הרב אליעזר ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג ס"ק ו ד"ה וכן בספר פרי האדמה), שבעזה נהגו יום אחד[8]. הוא מאריך לדון בשאלה זו וכותב שבכל שטח עולי בבל נהגו לשיטת הרמב"ם יום אחד. אך אם יש ספק שאולי הגיעו לשם השלוחין עושים יום אחד גם אם יש ספק אם היה במקום ישוב. רק אם ברור שלא הגיעו שלוחין לשם, וברור הוא שלא היה שם ישוב, אזי עושים יומים.

 

ג. יום טוב בחבל עזה

 

עד כאן עסקנו בדינה של העיר עזה, שיהודים ישבו בה מאז ימות יהושע בן נון. מה דין הישובים החדשים שקמו בחבל עזה, שם לא היה מנהג מתקופת קודמות שהרי לא  ישבו שם? לשיטת  הריטב"א כל  מקום שהוא  בתוך גבולות א"י של כיבוש ראשון עושים יו"ט אחד, אזי גם שם ינהגו כך. אך לשיטת הרמב"ם הדבר תלוי במנהג המקום וכיון שלא  היה ישוב במקום יש לראות מקומות אילו כמקומות ישוב במדבר ארץ ישראל לגביהם פסק הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ה הי"ב קרטריון ה' לעיל):

"מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריה או חוץ לארץ ואין להם מנהג, או שהוא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושים שני ימים כמנהג רוב העולם".

לכאורה, לשיטת הרמב"ם בישובים החדשים בחבל עזה יצטרכו לנהוג יומים.

 

1. ישובי הנגב והערבה לשיטת הרמב"ם

 

נראה שיש  לפשוט שאלה  זו, ע"פ תשובה  שניתנה לשאלה  אחרת דומה.  כשקמו הישובים החדשים בנגב בערבה ובאילת, נתעוררה גם שם אותה שאלה, כיצד יש לנהוג במקום מדבריות שבארץ ישראל? הרב יחיאל  מיכל טיקוצ'נסקי מרבניה של ירושלים כותב בספרו (עיר הקודש והמקדש ח"ג פי"ט) שהוא שלח שאלה זו לשמונה עשרה רבנים מרבני ארץ ישראל מבלי לצין את שמות כולם, ומסקנת רובם הוא שישובי הנגב יעשו יום אחד. הוא מביא בקצרה את תשובותיהם של שלושה רבנים בלבד: הריא"ה הרצוג (תשובתו המלאה מופיעה בספרו פסקים וכתבים שו"ת או"ח ח"ב סי' פח), החזון איש (דבריו הם בחזון איש או"ח סי' קלב), והרב בצמ"ח עוזיאל. שלושתם פסקו שיש לנהוג כשיטת הריטב"א ולא כרמב"ם.

הריא"ה הרצוג מסיק שאכן לפי הרמב"ם יש לנהוג יומים במקומות ישוב חדשים במדבר ארץ ישראל. אלא שכותב שלא מצינו בארץ ישראל עצמה מקומות שנוהגים בהם יומים, וז"ל:

"והנה הבנת דברי הרמב"ם בהלכות אלו קשה מאוד והרבה אקהייתא יש להקהות בהם, וצריך עיון בכתבי יד עתיקים שמא חל שיבוש בהעתקתם, עכ"פ גדול כוחו של הריטב"א ז"ל אף נגד הרמב"ם, עד שנדון דבר זה לספק פלוגתא, ונאמר ספיקא דרבנן לקולא".

ישנם עוד פוסקים שאליהם שלח הרי"מ טיקוצ'נסקי את שאלתו, ולא הביא את תשובותיהם בספרו, ונמצאו בספרי אותם פוסקים.

הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו או"ח סי' ב) טוען שכוונת הרמב"ם: "עיר  שנתחדשה במדבר א"י או מקום ששכנו בו ישראל עתה", היא למקומות שלא נכבשו ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל, או מקומות שעד עתה גרו בו גויים. במקומות אילו נוהגים יומים. הם נקראים ארץ ישראל כי הם הובטחו לאברהם אבינו. הרב הדאיה  נותן נימוקים נוספים מדוע לדעתו יש לנהוג במקומות ישוב שנכבשו ע"י צה"ל  ובפרט המקומות שלא היה בהם ישוב מעולם יום אחד. לדעתו,  אם ננהוג בהם יומים, יחשבו שמקומות אילו הם מחו"ל ויזלזלו בהם בתרומות ובמעשרות. בנוסף לכך  גם אומות  העולם יראו  שאנו לא מתיחסין למקומות אילו כארץ ישראל לכל דבר, וז"ל: 

"והנח מצינו  לרז"ל שחששו מאוד על ישוב ארץ ישראל,  וכעת במו ידיו אנו מפסידים זכויותינו בארצנו, וממעטים חלקי גבולותיה בידינו אנו,  ואין לך חורבן ארץ ישראל יותר מזה".

הרב הדאיה  מציין גם  לדברי הריטב"א שדין יו"ט שני הוא אכן של הגלויות ולא של ארץ ישראל, ומאריך להוכיח שכך הוא גם על פי הקבלה. הרב בצמ"ח  עוזיאל והרב  טיקוצ'ינסקי השיבו על נימוקיו הנוספים ובתשובתו שם מאריך הרב הדאיה להשיב ולהסביר את דבריו. גם מדבריו של הרב הדאיה עולה שיש קושי בהסברת הרמב"ם, ונטית לבו לפסוק כריטב"א. גם הרב שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סי' מד) כתב לריא"ה הרצוג ולרי"מ טיקוצ'נסקי תשובה, וגם לפיו המנהג הוא לא כרמב"ם אלא כריטב"א, ומציין שם שהרמ"מ כשר כתב מאמר והוכיח שיש עוד ראשונים הסוברים כריטב"א, אם כי ציין שמדברי הכפתור ופרח (פרק נא, עמ' תרפ"ג מהדורת לונץ) עולה שבא"י נהגו כרמב"ם שהרי כתב שבלוד נהגו יום אחד, וברמלה נהגו יומים[9]. גם הציץ אליעזר שם, ענה תשובה לרי"מ טיקוצ'נסקי, ומסיק להלכה על פי שיטת הרמב"ם שגם במקומות ישוב חדשים במדבר א"י שאפילו יש ספק אם הגיעו השלוחים לשם נוהגים יום אחד, ורק במקום שברור שלא הגיעו לשם השלוחין עושים יומים. חריג בתשובתו הוא הרב  שלמה גורן (משנת המדינה עמ' 171 וכן בפסקי הלכות צבא עמ' 113-115) בתשובה לחיילים. הוא מציין את מחלוקת הריטב"א והרמב"ם ולא מכריע ביניהם. לפיו, לפוסקים כרמב"ם יש לנהוג באילת ובערבה יום טוב שני. לפיו, חילים שאין אילת והערבה מקום מגוריהם, ינהגו בכל מקרה יום אחד[10] .

 

2. פרשנות הרמב"ם

 

נראה שיש להסביר את הרמב"ם באופן אחר, וגם לפיו מקומות ישוב חדשים במקומות מסוימים בארץ ישראל ינהגו יום אחד. יסוד הדברים בדברי הרב צבי פסח פרנק במקראי קודש פסח ח"ב עמ' קצו הפוסק שהנגב ואילת הם בכלל א"י, ונוהגים יום אחד. כך על פי הריטב"א. לפיו, גם לרמב"ם יש לעשות יומים רק כשברור שלא היה שם ישוב יהודי או שברור שישבו שם גוים, אך מספק אין להחמיר. בביאור דבריו יש לעין ברמב"ם בהלכות קידוש החודש שם, הכותב שהקרטריון הקובע הוא הידיעה או המסורת אם השלוחים הגיעו לשם.

וכך כותב שם בהלכה ט':

אין עשית יום טוב אחד תלויה בקרבת מקום. כיצד? אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמישה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו להן שליחים, אין אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאים למקום זה, שמא לא היו שלוחין יוצאים למקום זה מפני שלא היו שם ישראל, ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהם חייבים לעשות שני ימים, או מפני שהיה יום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה, או מפני שהיו הכותין מונעין את השלוחין לעבור בינהן".

יש מקום להבין שכונת הרמב"ם בהלכה ט' ובהלכה י"ב באומרו "שעיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה עושים יומים כמנהג רוב העולם" כוונתו למקומות שברור לנו שהשלוחין לא היו מגיעים אליו כלל או לא היו עוברים דרך שם. אין לצפות שהשלוחין יגיעו לכל גבעה או לכל הר בארץ ישראל, או אף לכל קבוצת יהודים שיושבת בכל מקום. הכוונה היא שהשלוחים היו מגיעים לאזור מסוים ושם כבר היתה נפוצה הידיעה מתי התקדש החודש. רק במקומות חדשים שהשלוחין אף לא היו עוברים ולא היו מגיעים כלל לאזור, אז עושים יומיים. אבל במקומות שאין אנו בטוחים שהגיעו לשם, אבל בהחלט יתכן שכן הגיעו מאחר שהם היו באזור, מניין לנו לפסוק שינהגו יומיים. (ע"ע במהרש"א לפסחים נא ע"ב בד"ה כגון).

בשו"ת הרמב"ם (בלאו סי' קכה) כותב:

"כל מקום שלא יתבאר לנו בביאור ללא ספק שהיו שלוחין באים אליהם חייבים לעשות שני ימים טובים".

יש לפרש כונתו שהם לא היו כלל באזור ולכן יש לעשות יומים. אך אם ידוע שהיו באזור, זה נחשב כמקום שהשלוחין היו בו. למרות שלא כל אחד מישראל שמע את דבריהם. אמנם הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ג הי"ד) פוסק ששליחי בית הדין המודיעים בקהילות ישראל מתי התקדש החודש, הם על תקן עדים ומכאן שכל אחד צריך לשמוע את דבריהם. וכך דבריו:

"אין השלוחים צריכים להיות שנים, אלא אפילו אחד נאמן. ולא שליח  בלבד, אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החודש ביום פלוני נאמן, ומתקינים את המועדות על פיו שדבר זה העשוי להגלות הוא, ועד אחד כשר נאמן עליו"[11].

נראה אם כן שאין צורך שכל אדם מישראל ישמע בצורה ישירה  מפי שלוחי בית דין מתי קדשו את החודש. מסתבר שכששליחים הגיעו למקום מסוים והודיעו מתי התקדש החודש הדבר מספיק ואין צורך שכל אחד ישמע אותם. לעניננו מספיק שיש מסורת או שידוע שהשלוחים היו מגיעים לאזור. מהדוגמאות הרבות שהרמב"ם הביא עולה שהשלוחין היו יוצאים מירושלים דרך אשקלון לכיון מצרים. ואם היה ברור לנו מקודם שהמנהג בעזה הוא לעשות יום אחד הרי שגם סביבותיה ינהגו כך שהרי השלוחים היו מגיעים לאזור זה. לעיל הזכרנו את דברי ר' יעקב עמדין (מור וקציעה  או"ח סי' שח) הכותב שהשלוחים לא היו מגיעים לעזה וסביבותיה בשל קרבתם הגדולה לבית הדין. דבריו מחזקים את הנחתנו לעיל שאין צורך שהשלוחים יגיעו לכל קבוצת יהודים שנמצאו בכל מקום בארץ אלא מספיק שהשלוחים הגיעו לאזור. אשר על כן, גם במקומות ישוב חדשים בארץ ישראל כמו ישובי חבל עזה שהם בסביבות העיר עזה, בהם לא ישבו יהודים בתקופות קודמות, כיון שבכל זאת השלוחים היו מגיעים לאזור, הרי שגם לשיטת הרמב"ם יש לנהוג רק יום אחד.

 

סיכום

 

א. גבולות ארץ ישראל לענין יום טוב שני של גלויות שנוי במחלוקת ראשונים. לרמב"ם בא"י בגבולות בית שני נוהגים תמיד יום אחד ומחוץ לגבולות אילו עד מרחק עשרה ימים תלוי אם הגיעו שלוחים לשם ומה מנהגם במקום יום או יומים. במקום שלא הגיעו לשם השליחים בודאות, עושים יומים. לריטב"א ולגאונים בגבולות בית ראשון עושים יום אחד ומחוץ להם יומים, וממילא כך גם בעזה.

ב. המנהג בעיר עזה היה לעשות יום אחד. כך עולה ממספר תשובות בפוסקים - הרדב"ז, הרב יאשיהו פינטו, הרלב"ח, פאת השולחן, ר' יהוסף שורץ, הרב בצמ"ח עוזיאל, הרב עובדיה הדיה והרב אליעזר ולדינברג. ג. גם בסביבות עיר עזה יש לנהוג יום אחד על פי שיטת הריטב"א, ואף לפי שיטת הרמב"ם, מפני שהשלוחים היו מגיעים לאזור זה.