באהלה של תורה ג

בפתח האהל

"ויעקב תקע את אהלו"

אהל תקוע הוא מושג מורכב. אהל הוא נייד וארעי, ואילו תקיעה מציינת קביעות. ואעפ"כ יעקב תקע את אהלו. כי הוא יעקב יושב אהלים. הוא יושב, דרך קבע, גם כשהאהלים נעים ונדים. כי זו דרכה של תורה, יתד תקועה עמוק במעמקיה, גם כשהמציאות סביבה מתניידת ומשתנה.

רעיון זה נכון בכל ההלכות שחיי עולם נטע בתוכנו, אך הוא בולטבמיוחד בהלכות שביעית. אומנם גם בתחומים אחרים בהלכה יש פתרונות ארעיים, בגלל אילוצים שונים של שעת הדחק, אולם בהלכות שביעית האילוצים רבים יותר, וממהותה של מצו זו שהיא מעמידה את האדם מישראל במצב של דחק. ועל מצוה זו אמרו: "גבוה כוח עושי דברו". והיא הנותנת. מכיון שממהותה של מצוה זו היא העמידה במבחן של קשיים ונסיונות לכאורה אין מקום להתחשב בשיקול זה של שעת הדחק. מאידך, גישת הפוסקים היא לאפשר ואף לעודד חקלאות ישראלית השומרת שביעית כהלכה, ולהקל במקרים רבים עפ"י שיקולים הלכתיים כבדי משקל, בגלל סיבה זו. הרקע לכך הוא ההנחה שמצב זה הוא ארעי וחולף. גם עצם חיובה של השמיטה, שהוא בזה"ז מדרבנן, לדעת רוב הפוסקים, וגם המציאות החקלאית והכלכלית שלא תוכננה כראוי עפ"י עקרונות ההלכה, הם זמניים. ולכן יש הכרח למצוא פתרונות דחוקים כרגע, כדי לקיים חקלאות ישראית לאור ההלכה, על מנת להגיע באמצעותם לפתרונות טובים יותר, שיהיו ישימים גם כאשר תנהג השמיטה מדאורייתא.

אבל זה, אהל השמיטה, תקוע אפוא בעקרונותיה הנצחיים של ההלכה, למרות שהמציאות העכשוית אינה המציאות האידיאלית שאליה אנו שואפים. אעפ"כ אנו משתדלים ומתאמצים ליישם את ההלכה הקבוע גם במציאות הארעית. זו דרך מורכבת ולא קלה, הן מבחינתו של ההלכה והן מבחינתו של האדבה. אולם זו דרכה של תורה.לא משתי אפשריות אחרות. האחת, תביעה לקיים את המצוה על כל כללותיה ופרטותיה כאילו היתה מהתורה, ולהתעלם לחלוטין ממצוה זו ולהפוך שכחנו. ויש דמגוגים המציגים רק שתי אפשרויות אלו וטוענים, שמכיון שבלאו הכי א"א לקיים שמיטה בהידורה לכן פטורים אנו, כביכול, מקיומה בכלל. אם אי אפשר לפנות בנין של קבע לא נדור גם באהל...

לא כך שנינו באהלה של תורה, אלא דרך האהל התקוע, לקיים השמיטה כהלכתה עד כמה שניתן במצב הנתון. גם אם הפתרונות שהצענו הם ארעיים הם מעוגנים בעומקה של הלכה, ורק דרך חיפוש פתרונות והתמודדות עם הבעיות המעשיות, נוכל להתקדם אט אט, להשתכלל במציאת פתרונות טכנולוגיים ולהתעמק יות בתורה , עד שנגיע לפתרון טוב יותר. משמיטה לשמיטה יתחזק האהל יותר ויותר עד שייהפך למשכן קבע.

"ואהיה מתהלך באהל ובמשכן"

השמיטה משקפת את דרכו של עם ישראל בארצו.

גם הכניסה הראשונה שם עם ישראל לארץ החלה באהל ובמשכן ולא בבית קבוע. ובלשון הנביא: "כי לא יבתי הבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה. ואהיה מתהלך באהל ובמשכן - - - ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עוולה לענותו כאשר בראשונה" ( שם כ' ז')

המצב המדיני והבטחוני הרעוע הוא אשר מנע את הקביעות. ודויד עצמו מסביר את ההשלכות הרוחניות של מצב זה המחייב נקיטת אמצעיים לא מקובלים, העלולים להשפיע על רמתו המוסרית של העם;

"כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" ( א' כ"ב)

המאבק הקיומי של עם ישראל בארצו תובע קרבנות רבים. הוא מגייס את מירב האנרגיה למטרות הקיומיות. אמנם מלחמות אלו מלמות ה' הם, אולם למעשה הן מלחמות, על כל המשתמע מהן, כוחנות, אלימות ושפיכות דמים. הן מותרות ואף מצוות  לצורך הקיום הלאומי, אולם הן אינן האידיאל הרצוי. האהל הצבאי הוא ארעי לא רק במבנהו, אלא גם בתוכנו. צבאיות אינה יכולה להיות ערך קבוע בישראל, אלא רק צורך זמני. לכן לא נאמר ביואב שר הצבא שכיבה, כפי שנאמרה בדויד, אלא מיתה. כי דויד הניח בן כמותו לכן נאמרה בו שכיבה ויואב לא הניח כן כמותו ולכן נאמרה בו מיתה (ב"ב קט"ז).

ללמדך ששררה צבאית אינה עוברת בירושה (שו"ת אבני נזר יו"ד  מ"ו בהגה ולאור ההלכה להרש"י  - המלחמה - בשם מרן הרב קוק) צבאיות היא במהותה ארעית וחולפת

ומכיון שעיקר מאבקנו כרגע הוא קיומי, בהכח עלולה הדעת להיות מוסחת מהעיקר; בטיפוח הרוח בעם ישראלי זיקתנו לארצנו היא במהותה רוחנית, זו ארץ הקודש המיועדת לעם הקודש. היא אינה רק מקלט בטח לקיום העם (דבר שהוכח עתה כמפוקפק), אלא דעיקר מקום משכנם הרוחני של ממלכת כהנים וגוי קדוש. כך כאן יכול עם ישראל לפתח את תרבותו, מוסרו הרוחני.

העמדת הצורך הקיומי כבסיס עיקרי לעיקר  עם ישראל לארצו היא ארעית, ועליה להתחלף בתפיסה עמוקה יותר, קבועה ונצחית. תקופתנו היא תקופת האהל ביחסו של חלק מהעם לארצו. ומכאן המשבר הרוחני העובר עליו. האהל מתנדנד. רוחות זלעפות מטלטלות אותו אנה ואנה, מנערות אותו וקורעות ממנו בירור וליבון נוקבים: מה לי פה ומה לי פה. ובירור זה יביאנו לתקיעה עמוקה יותר של האהל והפיכתו למבנה קבוע ואיתן, המבוסס על יסודות מוצקים. כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל.

פתאם שודדו אהלי"

המהומות שפרצו לפתע בר"ה תשס"ע וזעזעו את הארץ כולה ת"ק על ת"ק מביאות אותנו לחשבון נפש מעמיק. מן הסתם לא מקרה הוא שהמאורעות החלו עם תחילתה של שנת השמיטה. מתברר לכל שמדינת ישראל אינה יכולה להיות מדינה של כן אזרחיה, ככל מדינות העולם. היא מדינתישראל, מדינתו של עם ישראל בארץ ישראל הבנה ליישם את תורת ישראל. והמצוה המבטאת יותר מכן קשר משולש זה, אל העם, התורה והארץ היא מצות שבת הארץ כאן קדשתה של האדמה "ושבתההארץשבת לה'" וזו מקדשת את האדם ומעלה אותו לרמה מוסרית נעלה "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". המקור לתפיסה זו הוא: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" לא כאינטרסנטים אנו באים לרשת את ארצנו, אלא כמבשרי בשורה רוחנית לעולם כולו. כאן נעוץ ההבדל המהותי בין אהלי אדום וישמעאלים לאהלי יהודה. הם באים בשם אינטרסים צרים ואנו באים בשם אידיאלים אוניברסטיים.

הם באים אלינו בחרב ובחנית ובכידון ואנחנו באים בשם ה' צבאות א-ל עולם. הם רוצים לשלוט בירושלים לשם עצמם ואנו רואים בהר בית ה' מרכז רוחני לעולם כולו:

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו בדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים..."

ורק אז כאשר האהל יהפוך לבית נכון ונישא בראש ההרים יתקיים ההמשך:

"וכתתי חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

"והושיע ה' את אהלי יהודה"

כרך זה נערך אש, במכון התורה והארץ, השוכן בכפר דרום, הוכן הספר לדפוס

במסירות נפש, פשוטו כמשמעו, יושבים צוות המכון ועוסק בתורה, יחד עם תושבי כפר דרום המיישבים את המקום המהווה שער כניסה לגוש קטיף. מסביב יהום הסער, באש וגופרית, בכדורים ובמטענים, ונגע לא יקרב באהלך. אין בכל בכדי לפגוע בצמיחת הישוב ובלימוד התורה שבו. תוצרת חקלאית משומרת בהלכות ש יוצאת מהמפעל בכפר דרום לכל רחבי הארץ, ואור התורה של הדרכה הלכתית ממשיך לבקוע ללא הפסק ומאיר לשוחרי השמיטה די בכל אתר ואתר. ילדים רכים יוצעים על מוריהם ללמוד תורה, ובאותה שעה: "ישב במארב  במסתרים יהרוג נקי, עיניו להלכה י יארוב במסתר כאריה בסוכה, יארוב לחטוף עני, יחטוף עני במשכו ברשתו--- קומה ה', אל נשא ידך, אל תשכח ענוים ...שבור  רשעו ורע..." (תהלים י').

ברכותי ותודותי נתונות לעורך הספר, הרב יעקב אפשטיין, למנהלו הנמרץ של המכון, לעומד בראשו ולכל חברי המכון שעמלו וטרחו להוציא ספר זה לאור. ה' יצפנם בסוכו, ביום רעה יסתירם בסתר אהלו, בצור ירוממם. יפול מצידם אלף ורבבה מימינם אליהם לא יגש וידעו כי שלום אהלם. ה' יתקע את אהלם, יחסו בסתר כנפיו ויהיו נוה שאנן אהל כל.