התורה והארץ ו

הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה.. כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא א ו)

ראשית אנחנו מודים להקב"ה על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר  וצהרים. אנחנו מודים לו שעל אף המציאות הקשה והמסובכת בו נתון עם ישראל בכלל ותושבי גוש קטיף בפרט, אנו מצליחים לעסוק כבשגרת היום מי בדברי תורה ולימוד הלכה ומי בחקלאות והפרחת החולות של גוש קטיף. הגמ' (נדה יד ע"א) אומרת "הספנים - כולם צדיקים" ומפרש רש"י: "כולם צדיקים - שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים". דווקא המציאות הקשה בה נתונים תושבי גוש קטיף היא מוסיפה אמונה והיא מוסיפה חוסן ועוז, ואנחנו מקווים שבע"ה בקרוב "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" - לא רק כל שכבות הציבוריות הישראלית יפנימו ויידעו שארץ ישראל היא נחלתו של עם ישראל אלא אף הגויים יידעו ש"כל הארץ של הקב"ה היא - הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".

על הפסוק (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" נאמר במדרש (תנחומא  פר' ויקרא סי' א):

ר' יצחק נפחא אמר אילו שומרי שביעית, ולמה נקראו גבורי כח, כיון שרואה שדהו מובקרת, ואילנותיו מובקרין, והסייגין מופרצין, ורואה פירותיו נאכלין, וכובש יצרו ואינו מדבר..."

ושאלו מדוע המדרש מציין דווקא את מצוות ההפקר שרואה אחרים נכנסים לשדהו, לוקחים מהפירות והוא שותק - מדוע לא הזכיר המדרש את המלאכות האסורות, את העובדה שהחקלאים אינם יכולים לעבד את אדמותיהם ולזה ייקרא גיבורי כוח עושי דברו.

ואפשר לומר על דרך החידוד - שהקב"ה שאל את קין (בראשית ד, ו) "ולמה נפלו פניך"? ולכאורה שאלת הקב"ה  אינה מובנת שכן נאמר מפורש "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה..."! ואמרו משל למה הדבר דומה - לשמש ששאל את הרב מדוע לפעמים אנשים נכנסים לבית הרב ולאחר פסק-הדין הם משלימים עם פסקו של הרב ולפעמים הם אינם מקבלים את הפסק ואף אומרים שהרב אינו בקיא מספיק  בהלכה. ענה הרב לשמש שכאשר אדם אחד שואל על עוף וכדו' בד"כ הוא מקבל את פסקו של הרב. אך כאשר שני אנשים שמתקוטטים ורבים נכנסים לדין תורה אצל הרב, אזי המפסיד בדין לא רק שמפסיד את כספו אלא הוא אף רואה שחברו הרוויח אותו - על כך הוא צועק ומתאונן. כך, הקב"ה שאל למה נפלו פניך? - האם על זה שלא שעה למנחתו של קין או על כך ששעה למנחתו של הבל?

הניסיון הגדול של החקלאי אינו רק שבמשך שנה אחת הוא צריך להפסיק לעבד את אדמתו אלא הרבה יותר מכך - שנה אחת הוא גם צריך להפקיר את פירותיו, שנה אחת הוא רואה את חברו נכנס לשדה ולוקח מהפירות - מי שעומד בניסיון אדיר שכזה - לזה באמת ייקרא גיבורי כוח עושי דברו.

ב"ה אנחנו יכולים לראות משמיטה לשמיטה התקדמות ניכרת אצל החקלאים שומרי המצוות. יותר ויותר חקלאים מוכנים לקחת על עצמם את העול הגדול של שמירת השמיטה בלא להזדקק להיתר המכירה  (אף שלענ"ד ישנם ענפים בחקלאות שעדיפה הדרך של היתר מכירה על פני אוצר בי"ד, עי' במאמרנו שמירת שמיטה במטעים). בשמיטה הזו ניסינו לפתור גם את בעיית הצרכן ולשווק פירות וירקות לפי סדר עדיפויות שנקבע ע"י הרבנים הראשים לשעבר הרה"ג אברהם שפירא שליט"א הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א ורבה של רמת-גן הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, ובלא להעדיף תוצרת נכרית. לכך הוקמה מערכת "אוצר הארץ".

לצערנו פעמים שישנה תוצרת של אוצר בי"ד באדמות של חקלאים גיבורי כוח, אך אין לתוצרת הזו ביקוש. וכאן המקום לקרוא בקול גדול "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו), הדרך שבה הצרכן בעיר יכול להיות שותףבמקצתעם החקלאי בניסיון של השמיטה היא דווקא על ידי כך שהוא משתמש בתוצרת של אוצר בי"ד על אף הקושי (הקטן) בשמירת קדושת שביעית וכדו'. בדרך זו תיווצר שותפות אמת בין בני העיר לבין בני הכפר.  

בגמ' (ברכות יז ע"א) נאמר:

"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. שמא תאמר, אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את ליבו לשמים".

עם כל גדלותם של רבנן דיבנה, שהגמ' (קדושין מט ע"ב) מציינת את חכמתם המופלגת: "על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה... אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה" - ידעו אותם חכמים למצוא את היתרונות של זולתם, חבריהם שבשדות. הכשרון לראות מעלותיהם של אחרים, הייתה כנראה אחת מתכונות היסוד של רבנן דיבנה. לכן חיפש רבן גמליאל (ראש הסנהדרין שביבנה) אדם כשמואל הקטן שיתקן את ברכת המינים (ברכות כח ע"ב).

הנציב מוולוז'ין, בהקדמתו לספר בראשית מתאר במילים חריפות את הדור של חורבן בית שני:

"בחורבן בית שני היה דור עיקש ופתלתול. ופרשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע"כ, מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשבו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס".

מירושלים גלתה הסנהדרין ליבנה (ראש השנה לא ע"א), וכנראה שרבנן דיבנה למדו את הלקח העיקרי מחורבן הבית, עד שכך היה מרגלא בפומייהו.

בספר התורה והארץ ח"ו קבצנו חלק גדול מהמאמרים העוסקים בהלכות שביעית פרי עטנו ועבודתנו בשנה זו ובשנת השמיטה הקודמת (תשנ"ד). חלק מהמאמרים פורסמו בחוברות "אמונת עתיך" וחשיבות פרסומם בעיקר מצד הקיבוץ והלינה באכסנייה אחת, וחלקם לא פורסמו עד עתה. ישנם מאמרים מכותבים שונים העוסקים באותו נושא ולא תמיד המסקנות העולות מתוך המאמרים אחידות אך דווקא המגוון והמחלוקת היא זו המבררת את עומקה של הלכה ומיניה ומיניה תתברר שמעתתא ומיניה ומיניה יתקלס עילאה (סוטה מ ע"א).