המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
פירות השקמה
השִׁקְמָה או "בנות שקמה", בערבית: "גֻּ'מַיְז" (جميز),[1] עץ גדול בן סוגה של התאנה (Ficus sycomorus). השקמים נחשבו מין תאנה שערכה פחות, ובלשון הרמב"ם: "תאנת בר [תין ברי]".[2] הפגות נכללו ב"פירות שחזקתן מן ההפקר", והן פטורות מן הדמאי.[3] פירות אלה נקראים "גְמָזִיוֹת"º.[4] למעשה, טיפוח השקמה בתרבות החקלאית הקדומה היה בעיקר לצורך העצה.
לעץ מערכת שורשים ענפה,[5] ובגזעו ובענפיו הישרים השתמשו לבנייה ולייצור כלים. תהליך הפקת קורות השקמה נעשה על ידי כריתת הגזע. צמיחת הגזע הראשונה לפני קציצתה נקראת "בתולת שקמה",[6] וגדם העץ, דהיינו הקורה, נקרא "סְדָן שלֶשִׁקְמָה".[7]
תהליך הכריתה מעורר צמיחה של הנצרים שמפתחים קורות ישרות, והם למעשה ה'יבול' החשוב ביותר של העץ (יותר מפירות "בנות שקמה"), ולכן הדבר נאסר בשנת שביעית.[8] מִשְטח הגזע הכרות הרחב שסביב כל היקפו צומחים ענפים עשוי להוות בית קיבול שבו אפשר לשתול ירקות, אך אסור לעשות כן בשל איסור כלאיים.[9]