המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
שומשום עם הלקטים
השֻׁמְשְׁמִין – בערבית "סמסם" (سمسم),[1] והרמב"ם מוסיף: "והוא הידוע אצלנו במערב בשם אלג'לג'לאן (جلجلان)".[2] השֻׁמְשֹׁם (Sesamum orientale) הוא צמח תרבותי חד-שנתי. הפרי הוא הֶלקט ובו זרעים בצבע לבן עד חום, עשירים בשמן ומשתמשים בהם למאכל, לייצור טְחִינָה וחַלְוָה ולתאורה.
השֻׁמְשֹׁם מוגדר מבחינת ההלכה (ולא מבחינת הבוטניקה) כמין קטנית, כלומר, הוא אינו נכלל בין מיני התבואה, וזרעו נאכל.[3] הוא שימש תבלין שמוסיפים לבצק.[4] הרמב"ם מזכיר מאכל שעשוי משומשומים, אגוזים ודבש.[5] יש שהסירו את קליפת השומשום בתהליך מקדים לפני ייצור מאכלים אלה.[6] הפסולת שנותרה מן השומשמין לאחר עצירתם לשמן (כמו לזית) נקראה "גפת".[7]
[1].פהמ"ש שביעית ב, ז - מנוקד גם שׁוֹמְשְׁמִין; שבת ב, ב; חלה א, ד; נדרים ו, ט.
[2].פהמ"ש טבול יום א, ה. השוו: רמב"ם, ביאור, מס' 268.
[3].פהמ"ש פאה א, ד; הלכות כלאים א, ח. עם זאת, המונח "קטנית" מתבאר לעתים כשם כללי לכל המינים שזרעם נמצא בתוך פרי תרמיל כמו פול ואפונה; ראו פהמ"ש חלה א, ד.
[4].הלכות חמץ ומצה ה, כ.
[5].הלכות שבת כא, יז.
[6].על קליפות השומשום ראו: הלכות תרומות יא, י.
[7].פהמ"ש שבת ד, א.