המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
שום הגינה
השׁוּם נקרא בערבית "אלת'ום" (ثوم),[1] הוא שׁוּם הַגִּנָּה (Allium sativum). בניצני האגירה של הצמח (שיני השום) משתמשים לאכילה ולתיבול, ואפשר לשמר אותם בייבוש תקופה ממושכת.[2] ריבוי השום הוא בעיקר ריבוי וגטטיבי על ידי זריעת ניצני האגירה ולא על ידי זריעת זרעים.[3]
לדעת הרמב"ם, השום הוא מן המאכלים שאין להרבות באכילתם מבחינה רפואית.[4]
"שום בעל בֶכִי" הוא מין שום בר, או בלשון הרמב"ם, המביאו בתור דוגמא להלכה הזאת: "דברים שאין דרכן שלרוב בני אדם לזרוע אותן בגנות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר, הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות".[5]
הרמב"ם תיארו כך: "שום חריף מאד ואינו ראוי לאכילה והאוכלו זולגות עיניו דמעות ולפיכך נקרא בעל בכי".[6]
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
