זיהוי הצמחים

קורנית

קוּרְנִית

הקוּרְנִית מופיעה במשנה בתור אחד ממיני האזובים בחצרות האדם, ליד האזוב והסיאה. את הקוּרְנִית הרמב"ם מזהה עם ה"חַאשַׁא" (حاشا): "והיא מפורסמת מאוד אצל הרופאים והיא עשב ממיני הפוד'נג'את".[1] המונח האחרון הוא שם קיבוצי לצמחי תבלין ורפואה שונים ממשפחת השפתניים (Lamiaceae).[2] בחיבורו על שמות הרפואות הוא כותב שמדובר באחד ממיני האזוב (צעתר) שנקרא ביוונית "תימברון" ובספרדית "טומילה".[3] כינוי נוסף הוא "אזוב החמורים" (צעתר אלחמיר), ובו הרופאים מכנים מין אזוב ידוע שאנשים משתמשים בו בתור תבלין בארוחות.[4] בספרד זה היה הכינוי לכמה צמחים, למשל הסוג בת-קורנית Thymus)), ובמזרח התיכון נקראו בשם זה מינים אחרים בעלי צורה ותכונות דומות. לדוגמא, הרופא והעשבונאי אבן אלביטאר, שחי כדור לאחר הרמב"ם, כתב: "'חאשא' – מכירים אותה העשבונאים וספרד ותושביה בשם 'צעתר אלחמיר' והוא מרבה באדמת ירושלים ומשכנותיה".[5] בהקשר הארץ ישראלי יש לזהות צמח זה עם צַתְרָה ורדה (Satureja thymbra) או צתרנית משבלת ((Thymbra spicata. שניהם בני שיח מעוצים שגדלים באזור הים התיכון. בדרך כלל יש להם פרחים ורודים ועלים קטנים שמדיפים ריח חריף כריח "צַעְתַּר", ומשתמשים בהם לתבלין או למאכל בהמות. כמו שקורה לעתים במקרים אחרים, תופעת השמות הקיבוצים אינה מאפשרת לקבוע בוודאות את מין הצמח המדויק שהרמב"ם התכוון אליו (השוו ערך סיאה).