המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
צנון הגנה
הצְנוֹן שבמשנה הוא אלפֻגְּ'ל (فجل),[1] צְנוֹן הַגִּנָּה (Raphanus sativus). צמח ממשפחת המצליבים, בעל שורש מעובה שנאכל חי ומבושל. מזרעיו הפיקו שמן למאור.
זרעי הצנון אינם מאכל אדם, ולפיכך אינם חייבים במעשרות.[2] כשאר מיני הירקות גודל הצנון בהיקף מצומצם בערוגות קטנות.[3] הצנון והלפת (Brassica rapa) אינם כלאיים זה בזה, מפני שהפקעת שלהם דומה, אך למרות הדמיון בין צורת העלים והפקעת של הצנון והנפוס (Brassica napus) – הם כלאיים זה בזה משום שטעמם שונה.[4]
לעתים הצנון נאכל כשהוא כבוש או טבול במלח.[5] מבחינה בריאותית מנה הרמב"ם את הצנון בין המאכלים ה"רעים", שאין ראוי לאדם לאוכלם הרבה אלא מעט, ובימות החורף בלבד.[6]