זיהוי הצמחים

פשתן

פשתה תרבותית

פִשְׁתָּן

הרמב"ם מזכיר את הפשתן פעמים רבות בפירושו במשנה בשם "כַּתַּאן" (كتان),[1] פִּשְׁתָּה תַּרְבּוּתִית Linum usitatissimum)). צמח תרבות חד-שנתי. לגבעולי הפשתה סיבים רבים, והם שימשו חומר גלם לייצור אריגים ובגדים; את זרעי הפשתן אכלו, והפיקו מהם שמן. להלן נביא כמה התייחסויות לתהליך ייצור הפשתן ולמוצריו.

את הפשתה גידלו באופן נרחב בשדות.[2] לאחר עקירת הגבעולים ואיסופם הם נאגדו באלומות שנקראו: "חוצני פשתן". תהליך הפרדת הסיבים מן הגבעול הורכב משלבים רבים. תחילה השרו אותם במים;[3] הבור שבו משרים את הפשתן מכונה "נברכת".[4] "מי משרה" – כלומר, המים שבו השרו את הפשתן – ריחן היה רע,[5] ואסור היה להשקות במים מזוהמים אלה ירקות, מפני שהם מזיקים לגדילתם.[6] לאחר ההשריה ייבשו את אגודות הפשתן וכתשו אותן. בשלב זה נקרא הפשתן "חוסן".[7] אחר כך ניפצו את הפשתן, כלומר, ניערו את קיסמי העץ ("נעורת של פשתן")[8] שנותרו, והפרידו אותם לחלוטין מן הסיבים באמצעות סירוק ב"מסרק של פשתן" עשוי מעץ, ששיניו עשויים מחטי ברזל גדולים;[9] הסירוק נעשה במקום שנקרא "שורק".[10] את הפשתן המשובח הלבינו: "וכך דרך מבשלי חוטי הפשתן: מחממין את התנורין ונותנין לתוכן חוטי הפשתן אחרי שרייתן במים ואפר ומכסין אותו עד שילבין".[11] את הסיבים היו טווים לחוטים או שוזרים כמה חוטים יחדיו.

מבחינת ההלכה הפשתן נחשב עץ, ולמרות זאת מותר להדליק בו נר שבת, והוא מטמא באוהל שבו נמצא מת.[12] זרעי הפשתן אינם מסווגים אצל הרמב"ם בהלכות כלאים כקטניות אלא כזרעי גינה.[13] בנוגע לבגדי הכהונה הרמב"ם מבאר שה"שש" וה"בד" שנזכרים בתורה הם בגדי הפשתן.[14] מן המוצרים הרבים שנעשו מפשתן מוזכרים במשנה ה"אמפליא" (או אנפליא), נעל מפשתן ארוג,[15] וכן ה"כסת", כר (וסאדה) שמסבים עליו, העשוי מצמר, ממשי או מפשתן.[16] הרמב"ם מזכיר גם את "בגדי הפשתן הקלים ביותר שנעשים במצרים", בגדים שבשר האדם נראה דרכם, ואין ראוי לאדם ללכת בהם.[17]