זיהוי הצמחים

פול המצרי

נלומבו נאה: פרח ופרי

פוֹל המִצְרִי

במשנה במסכת כלאיים הזכיר הרמב"ם את פוֹל המִצְרִי בשם "אלפול אלמצרי".[1] לכאורה, זהו תרגום מילולי, כמו שתרגם את הפּוֹל הלָּבָן (אלפול אלאביץ'),[2] אך במקום אחר כתב: "מין ממיני הזרעונים שאינו נמצא אלא בארץ מצרים, וכך קורין אותו הרופאים 'אלבאקלי אלמצרי' ואינו הפול הידוע אצל ההמון".[3] מכאן ברור שלדעתו אין הכוונה לקטנית, מזני הפול התרבותי (בִּקְיַת הַגִּנָּה =Vicia faba).

הפול המצרי (אלבאקלא אלמצרי) נזכר גם בחיבורו הרפואי על סמי המות,[4] ואין ספק שמדובר בשם צמח ייחודי למצרים, צמח שהיה מוכר בתקופתו. אבו אלח'יר אלאשבילי, עשבונאי ספרדי בן ימיו של הרמב"ם, מציין שהוא צמח שגדל במצרים במקווי מים עומדים.[5] זהו צמח נלומבו נאה (Nelumbo nucifera), הידוע גם בשם "לוטוס קדוש", צמח מים שמוצאו בדרום מזרח אסיה וגדל בעבר במצרים. צמח זה גדל בימינו בתור צמח תרבות בכמה ארצות בעולם, ובהן גם ישראל. בעל פרחים ורודים גדולים. לעלים הגדולים פטוטרות ארוכות, והם בדרך כלל בולטים מעל פני המים. הפרי דמוי קונוס שחלקו העליון והרחב נראה כחלת דבש קטנה, והוא מכיל זרעים גדולים כזרעי המין בקיה (Vicia). אלאשבילי מפנה בהקשר לצמח זה גם לדיוסקורידס היווני, בוטנאי שחי בתקופת המשנה, שמכנה צמח זה ביוונית בשם "פול המצרי". לפי דיוסקורידס, הצמח נפוץ בביצות במצרים ובאסיה הקטנה. הוא מציין שגם קנה השורש שלו נאכל וגם הזרעים הטריים הירוקים והזרעים היבשים השחורים, זרעים שקטנים מזרעי הפול הרגיל.[6] למעשה, סופרים רבים אחרים בני התקופה הרומית מתארים את אכילת שורש הנלומבו במצרים ואת זרעיו המכונים "פול מצרי", ועומדים על ההבדל בינו ובין ה"פול" הרגיל הידוע. שרידים של הלקטי פירות וזרעים נמצאו בכמה אתרים במצרים העתיקה,[7] אך מה שחשוב לענייננו הוא, שהמקורות מתקופת המשנה מציינים שהנלומבו גדל גם בסוריה ובקיליקיה.[8] הוא מופיע בארץ ישראל גם בכמה פסיפסים שבהם מופיע נוף צמחיה נילוטית, ולכן יש אפשרות שצמח זה גדל באזורי ביצה גם באזור ארץ ישראל ובסביבותיה. הרמב"ם אפוא התייחס לרֵאליה שבמשנה, לכל הפחות כפי שהבין אותה.[9]

למעשה, אפשר להניח שגם כמה מן הדוגמאות שמובאות ב"משנה תורה" תואמות את המציאות בימיו במצרים, כלומר, גידולו בחקלאות שלחין המבוססת על השקיה מתעלות המשנה שיוצאות מן הנילוס. צמח זה כנראה גדל כמו כל צמחי המקשה המצריים (במדבר יא, ה; דברים יא, י) בהצפה עם קישואים ודלועים (אבטיחים). כל הצמחים האלה מתאפיינים בעלים גדולים ומתפשטים.[10] הקושי בזיהוי צמח הנלומבו הוא, שאת זרעיו אפשר לאכול, ואילו במקום אחר כלל הרמב"ם את פול המצרי בין זרעוני הגינה שאינם נאכלים על ידי אדם.[11] נוסף על כך, כשהוא דן במקום אחר בתאריך המחייב לעניין מועד חיוב מעשרות ושמיטה, עולה בבירור מדבריו שאכן מדובר בצמח שאותו מגדלים הן לירק הן לזרעים: "פול המצרי שהביא שליש לפני ראש השנה, אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר, זרעו לירק מתעשר להבא".[12]

כבר הערנו בתחילת חיבורנו שאנו נצמדים כאן לפירושו של הרמב"ם, פירוש שאינו מקובל תמיד על פרשנים אחרים, ושאין הכרח לומר שפירושו תמיד קלע לרֵאליה ההיסטורית של המשנה.