המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
ענף ערבה מחודדת נושא עגיל אבקנים
הרמב"ם בפירושו למשנה הביא את המילה ערבה בשמה העברי ("אלערָבָה")[1] ולא בשמה הערבי, משום שזיהויה ידוע לכול ואינו מוטל בספק. למעשה, בקרב היהודים דוברי הערבית כונו בדרך כלל שמות ארבעת המינים בעברית גם בשפת היום-יום. בהלכות שעוסקות בארבעת המינים הרמב"ם מתאר שלושה מיני צמחים: ערבה – כשרה, שכן שפת העלה שלה חלקה; צפצפה – פסולה, שכן שפת העלה שלה משוננת כמסור; וערבת המגל (חילפא גילא), שנקראת כך מכיוון שלעליה שינון עדין כשל מגל, וגם היא כשרה.[2] על פי המסורת המקובלת בידינו כהלכה למשה מסיני, "ערבי נחל" הכשרים למצווה מן התורה הם עצי העֲרָבָה (Salix) למיניהם ולזניהם, חוץ מן הצפצפה (Populus) הפסולה.[3]