עקרבנין

גריזית נאה

עַקְרְבָנִין

צמח זה נזכר על ידי רבי אלעאי בשם רבי אליעזר בנוגע לאפשרות לצאת בו ידי חובת אכילת מרור בפסח.

העַקְרְבָנִין מזוהים על ידי הרמב"ם בשם "אלעקרבאן" (عقربان), והוא מוסיף: "ידוע אצלנו".[1]

בחיבורו "ביאור שמות הרפואות" כתב: "סקולופנדריון – הוא 'אלעקרבאן'", והביא גם את שמו בספרדית.[2] זהו מין שרך שנקרא בימינו "גריזית נאה" (Phyllitis
sagittata=Scolopendrium hemionitis).[3] עליו הצעירים שנובטים מן הנבגים נראים כזנב העקרב, ובבגרותם נאכלים על ידי עִזים. הוא נפוץ באזורי החוף הים תיכוני: צפון אפריקה, חצי האי האיברי וארצות נוספות באירופה, ולכך כנראה התכוון הרמב"ם בהערתו "ידוע אצלנו".[4]

בספרות המחקר הובאו עוד זיהויים רבים ל"עקרבנין" שבמשנה, אך כולם הם השערות בלבד, וחלקן מסופקות מאוד.[5]

[1].פהמ"ש ערובין ב, ו, והשוו: שביעית ז, ב.

[2].רמב"ם, ביאור, מס' 275; אישתורי הפרחי, עמ' תרסב.

[3].לב, פלורה, א, עמ' 8-7.

[4].הר"י קאפח לפהמ"ש שביעית ז, הערה 12: "ירק בר שעליו פרומים כעין צבת של עקרב ומכאן השם עקרבינין". במחברת הצמחים, עמ' 59, כתב: "ואנו קבלנו שהוא הנקרא בערבית תרבח, והוא ירק ידוע שיש בעליו פרצות דומין לראש העקרב, והוא קצת מריר וטעמו כטעם עלי הצנון". ואיני יודע למה התכוון.

[5].ראו בהרחבה: עמר, מרורים, עמ' 50.

זיהוי הצמחים

עקרבנין

עַקְרְבָנִין

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש