זיהוי הצמחים

לוף

לּוֹף

צמח זה נזכר כמה פעמים במשנה, ובדרך כלל הרמב"ם מנקד את שמו לּוֹף,[1] אך לפעמים גם לֻּוף או לוּף.[2] בטיוטת חיבורו למסכת שבת מובא הזיהוי "אלקלקאס" (قلقاس),[3] צמח בעל פקעת ממשפחת הלופיים הידוע בשם קולקס הקדמונים (Colocasia antiquorum), והוא זיהה אותו עם הקַּרְקֵס של המשנה. אמנם בכתב היד המאוחר יותר חזר בו, אך הוא אינו מזהה זיהוי מסוים, אלא רק מעיר שהוא "ממיני הבצלים בלי ספק",[4] בעקבות ביאור התלמוד הירושלמי.[5] כך גם ביאר את "הלּוֹף השׁוֹטֵה".[6] הביטוי "בלא ספק" מעיד שהוא לא קיבל את הזיהוי עם הקולקס כפי שזיהה רס"ג.[7] כך גם יש להתייחס לזיהוי הגאונים שזיהו את הלוף עם צמח דומה ממשפחת הלופיים שנקרא בערבית "לוף" (لوف).[8] הרמב"ם מזכיר צמח זה בחיבורו על שמות הרפואות ומביא את שמו היווני "ארון",[9] הוא ה-Arum. אך כאמור הוא לא הציע לזהותו עם הלּוֹף שבמשנה.

לא ברור לגמרי מדוע הרמב"ם בחר להביא את הזיהוי העמום של הירושלמי והתנגד לזיהוים של הגאונים. לכאורה, זיהוי זה היה פותר את ההסתפקות שלו בהבנת דברי המשנה במסכת כלאיים: "היתה שדהו זרועה קרבס או לוף, לא יהא זורע ובא על גביהן, אף על פי שאינן עושות אלא לשלש שנים". הסבר ההלכה לפי הרמב"ם הוא, שמדובר בצמחים שהנצר העילי שלהם נקטף והשורשים נשארו בקרקע, והם יכולים לצמוח מחדש אחרי שלוש שנים. לכן, יהיה מותר לזרוע באותו מקום גידולים אחרים רק אחרי שיעקור את שורשיהם. ותוהה הרמב"ם: "ואיני יודע היאך אלה עושות לשלוש שנים".[10]

אפשר להציע שהרמב"ם לא נקט עמדה ברורה בנוגע לזיהוי הקרבס והלוף שבמשנה, צמחים שהשורש שלהם מתקיים שלוש שנים,[11] משום שעמדה לפניו גרסה אחרת. השערה זו מבוססת על נוסח אחר שמופיע בהלכות כלאים ב"משנה תורה": "קנבס ולוף וכיוצא בהן מזרעין שנגמרין עם גמר תבואת הכרם". נוסח חלופי ל"לוף" הוא "פול".[12] הקנבוס והפול הם גידולים חד-שנתיים שאינם מתאימים לדברי המשנה. אמנם הרמב"ם מביא את הלוף בתור דוגמא בכמה הלכות, אך למעשה במקרים אלה הוא מצטט באופן ישיר מקורות חז"ל.[13] הרמב"ם אפוא בחר ללכת בדרך זהירה, והזיהוי המהימן היחיד שעמד לפניו הוא זיהוים של חז"ל בתלמוד הירושלמי.