זיהוי הצמחים

לוטם

ענף של עץ קסטניה ולצדו פרי בודד

לוֹטֶם

בפירושו למשנה הרמב"ם מביא שני פירושים למילה לוֹטֶם: "שאה בלוט (شاهبلوط), ויש אומרים אלצנובר (صنوبر)".[1] השַׁאהּ-בַּלוּט, "מלך האלונים" בפרסית, הוא שמו של עץ הקַסְטַנְיָה ((Castanea sativa,[2] שבימינו פירותיו מכונים בטעות "עַרְמוֹנִים". זיהוי זה נמשך בעקבות המסורת הפרשנית של רס"ג ואחרים, שזהו ה"לֹט" המקראי (בראשית לז, כה; שם מג, יא). דומה שהזיהוי מבוסס על דמיון פילולוגי בין לוט ל"בלוט", שמו הערבי של האלון.[3]

לפי הפירוש השני, המובא בשם יש אומרים, מדובר בצְנוֹבָר, הלוא הוא אֹרֶן הַגַּלְעִין (Pinus pinea).

ייתכן שהעובדה שהרמב"ם מביא שני פירושים רומזת שהוא לא היה בטוח בזיהוי, שהרי לפי ההקשר של המשנה מדובר בצמח בושם, ואילו הזיהויים האלה אינם מתאימים לכך.[4]

ה"לוט" נזכר ב"משנה תורה" בין הפירות שיש להם שתי קליפות: קליפה חיצונית וקליפה פנימית, הסמוכה לזרע הנאכל.[5] ה"לוט" נזכר גם בהלכה שעוסקת בדיני נזקי בהמה: "נכנסה לרשות הניזק ואכלה שומשומין או לוט וכיוצא בהן".[6] בהמשך הוא מזכיר גם את החיטים והשעורים, ומכל הדוגמאות נראה שמדובר בצמחים נמוכים ולא בעצים בעלי גזע חזק וגבוה כמו קסטניה ואורן, עצים שאין בהמה יכולה לטפס ולאכול את פירותיהם. עם זאת, אפשר שהכוונה היא לפירות הקסטניה, שעם בשלותם המעטפת הקוצנית שסביבם נפתחת, והם נופלים על הקרקע.