המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
שום הכרש
הכְּרֵישִׁין שבמשנה מזוהים בדרך כלל עם הצמח שנקרא בערבית "כֻּרַאת'" (كراث),[1] שׁוּם הַכָּרָשׁ (Allium porrum). זהו הצמח המקראי 'חָצִיר', ובתרגומו של אונקלוס: 'כָּרָתֵי' (במדבר יא, ה).[2]
לצמח עלים ארוכים, בעלי נדן ארוך ולבן. העלים העוטפים זה את זה יוצרים גבעול מדומה. בנוגע ל"כְּרֵישִׁין וכְרֵישֵׁי שדה" שאינם כלאים זה בזה, הרמב"ם מבאר שהראשון הוא ״אלכראת׳ הגני", כלומר התרבותי, ואילו השני הוא מין הבר (אלפחצי).[3] ייתכן שהרמב"ם לא התכוון למין מסוים אלא תרגם באופן עקיב את כל גידולי ה"שדה" הנזכרים במשנת כלאיים בתור צמחי בר קרובים. הוא גם הזכיר בחיבורו על שמות הרפואות את מין הבר בשמות "כראת' אלג'בלי" (ההררי), "כראת אלברי" (הבר) ו"טיטאן".[4] כיום מקובל בקרב החוקרים, שמין הבר שממנו כנראה טופח שום הכרש הוא שום גבוה (Allium ampeloprasum). מין תרבותי קרוב לשׁוּם הַכָּרָשׁ הוא שום הכראת ((Allium ampeloprasum var. kurrat, המזוהה עם ה"קפלוטות" שבמשנה.