חריע

קרטם הצבעים (חריע)

חָרִיעַ

במשנה נאמר ש"אין סומכין לשדה התבואה חרדל וחריע, אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע".[1]

הרמב"ם מבאר שהחריע הוא "אלעצפר (عصفر), כך פירשו התלמוד".[2] נראה שהרמב"ם מתכוון לביאור הירושלמי: "מהו חריע? מוריקא".[3] ובחיבור על שמות הרפואות כתב שצמח ה"עצפר" נקרא בערבית "מריק" (=בארמית: מוריקא), ולזרע קוראים קרטם (قرطم).[4] את זרעי החריע (חב אלקרטם) זיהה עם ה"קורטמי" שנזכר בתלמוד,[5] אחד ממרכיבי משקה "זיתוס המצרי", משקה שנחשב חמץ בפסח.[6] הכוונה היא בלא ספק לצמח קרטם הצבעים (Carthamus tinctorius), צמח חד-שנתי ממשפחת המורכבים, בעל תפרחת אדומה-כתומה, המשמשת לצביעת טקסטילים ומאכלים ומעניקה גוון צהוב (תחליף זול לכרכום-זעפראן). זרעוני הקרטם הלבנים נאכלים ומפיקים מהם שמן למאכל.[7]

הרמב"ם מטעים את דברי המשנה באומרו שהחרדל והחריע מזיקים לתבואה אך לא לגידול ירקות.[8] עם זאת, ב"משנה תורה" חזר בו וכתב שאין החרדל והחריע מזיקים לתבואה, והטעם לאיסור הוא "מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד",[9] שכן הדבר נאסר מלבד "תלם של פשתן".[10]

לדעת הרמב"ם, "חלות חריע" – "גלולות ('קרץ') ה'קרטם' והוא שמוציאין את אמצעיתו ושוחקין אותו ועושין ממנו גלולות ומשתמשין בהן בתבשילין, והירושלמי פירש לנו כי חריע הוא ה'קרטם'".[11] במילים אחרות, הכוונה לפרחים שמוציאים מקרקפת הצמח, ולאחר ששוחקים אותם מכינים מהם גלולות המשמשות לצביעת התבשילים. החריע נחשב סממן צביעה או תבלין "שאינו לאכילת גופן",[12] והוא פטור מפאה וממעשרות.[13] בנוגע למראות הריאה האסורה כטריפה, הוא מביא בתור דוגמא את הריאה שצבעה צהוב כחריע, ואגב כך מוסיף שמשתמשים בה גם לצביעת בגדים: "וחריע הוא הצמח שצובעין בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה (=צהוב)".[14]

דומה שהרמב"ם התייחס ברוב המקרים לשימוש העיקרי שנעשה מצמח הקרטם, כלומר, לצביעה בתפרחת שלו, וכנראה שבימיהם השימוש בזרע הנאכל היה שולי, ולכן מנה אותו בין הסממנים "שאין מקבלין טומאה, ואף על פי שבני אדם אוכלין אותן, לפי שאינן נאכלין להנאת גופן, אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או מפני המראה".[15] יש מפרשים שה"קוֹצָה" שבמשנה הוא שם נרדף לחריע, אך הרמב"ם הביא זאת רק בשם "קצת מפרשים".[16]

[1].כלאים ב, ח.

[2].פהמ"ש שם.

[3].ירושלמי, כלאים ב ח, כח ע"א.

[4].רמב"ם, ביאור, מס' 300.

[5].בבלי, פסחים מא ע"א; שם, שבת קי ע"א.

[6].פהמ"ש פסחים ג, א. זִתּוּס הַמִּצְרִי - מקור השם ביוונית (zuthos), וממנה הושאל ללטינית (zythum). למשקה סגולות בריאותיות (דיוסקורידס II 109), ומותר לשתותו בשבת משום שגם דרך הבריאים לשתותו "בכל מקום" (הלכות שבת כא, כב).

[7].על מקומו החשוב של הקרטם בהרגלי התזונה והרפואה האתיופיים בימינו, ראו לדוגמא: ד' דנינו וז' עמר, אתיופיה בישראל: רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה, ירושלים תשנ"ג, עמ' 257-256.

[8].פהמ"ש כלאים ב, ח.

[9].הלכות כלאים ג, יח.

[10].כדעת חכמים במשנה, כלאים ב, ז. עוד על יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם וביאור שאר הפרשנים למשנתנו, ראו: י' פליקס, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 259-257 (להלן: פליקס, כלאיים).

[11].פהמ"ש עוקצים ג, ה. השווה לדברי אישתורי הפרחי, עמ' תרסא: "וקוצה אלעצפר וצבעו אדמוני - והוא פרח זרע אלקרטום ודומה לשערות הזעפרן. ובארץ כנען ראיתי שנותנין אותו בתבשיל במקום זעפרן".

[12].פהמ"ש פאה א, ד; הלכות מעשר שני ונטע רבעי ז, ט.

[13].פהמ"ש פאה א, ד; מעשרות א, א.

[14].הלכות שחיטה ז, טז; פהמ"ש חולין ג, ב. על השימוש בקורטם לצביעת בגדי כלה העשויים פשתן, ראו: הערוך, ערך אסטס.

[15].הלכות טומאת אוכלין א, ו.

[16].פהמ"ש שביעית ז, א.

זיהוי הצמחים

חריע

חָרִיעַ

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש