זיהוי הצמחים

חרוב

חרוב מצוי

חָרוּב

החרוב נזכר פעמים רבות במשנה, לרוב בלשון רבים (חָרובִין). הוא מזוהה בוודאות עם ה"כ'רוב" (خروب),[1] הוא עץ החרוב (Ceratonia
siliqua).[2] עץ גדול, דו-ביתי, בעל פרי בצורת תרמיל. הוא טופח בתרבות בשל ציפתו המתוקה, וזן הבר שלו שימש בעיקר מאכל לבעלי חיים.

לחרוב מערכת שורשים ענפה שעשויה להזיק, ולכן יש להרחיק את נטיעתו מבור המים חמישים אמה.[3] פירות החרוב חייבים בפאה מזמן שמתחילות להופיע נקודות שחורות על התרמילים הצעירים הירוקים.[4] נהגו לכבוש את פירות החרובים ביין כדי להעניק להם טעם.[5] פירות החרובים הבשלים נאכלו,[6] אך לדעת הרמב"ם "אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שאינן מאכל רוב אדם".[7] מבחינה רפואית הוא סבר שהם אינם בריאים לגוף האדם והם "רעים לעולם".[8] ב"משנה תורה" הרמב"ם מבחין בין זני החרובים: בין הפירות הראויים לאכילה ובין "חרובי צלמונה", שאינם ראויים למאכל רוב בני אדם.[9]