חצוב

חָצוֹב

באיסור כלאיים נאסרה הרכבת אילן בירק. בתור דוגמא לכך מביאה המשנה: "אין נוטעין יחור של תאנה בתוך החצוב שיהא מקירו".[1] הרמב"ם אינו מזהה את החצוב זיהוי מסוים, אלא מתאר אותו לפי התלמוד בבלי:[2] "צמח ששורשיו יורדים בארץ באופן ישר ואינם נוטים לכאן ולא לכאן, ובו תיחם יהושע חלקי השבטים".[3] כיום החוקרים נוטים לזהות את הצמח עם חָצָב מָצוּי (Urginea
maritime), צמח בעל בצל גדול, ואכן הרכבה בינו ובין תאנה נזכרת בספרי הטבע של הקדמונים מתקופת המשנה.[4] הרמב"ם הכיר צמח זה והזכירו בחיבורו הרפואי,[5] אך זיהוי זה אינו יכול להתאים לשיטת הרמב"ם, משום שלדעתו החָצוֹב שבמשנה צריך להיות בעל מזג קר, והוא אמור לאזן את מזג פרי התאנה, שטבעו נחשב חם,[6] וזה לשונו: "שיהא מקירו – כדי שיקרר אותו ויאזן מזג פריו לפי שהוא חם". לעומת זאת הצמח שמכונה בימינו "חָצָב" נחשב גם הוא על פי תורת הלחויות והמזגים הקדומה בעל מזג חם.[7] לפי תפיסה זו, זיהויו של רס"ג שהחצב שבמשנה הוא הדלעת[8] עשוי להתאים לביאורו של הרמב"ם, שכן טבעה קר.[9]

במשנת הרמב"ם חָצוֹב וחָצַב (ראו בערכו) מתפרשים כשני צמחים שונים, אך אפשר שה"חצב" שנזכר בתלמוד בתור מאכל לצבאים[10] זהה לחצוב.[11]

[1].משנה, כלאים א, ח.

[2].בבא בתרא נו ע"א; ביצה כה ע"ב.

[3].פהמ"ש כלאים א, ח.

[4].פליניוס XVII 87.

[5].רמב"ם, ביאור, מס' 60.

[6].ראו פהמ"ש כלאים א, ח.

[7].ראו צרי הגוף, עמ' 153.

[8].אלוני, עמ' 194: "קרע" הוא קרא מצוי (Lagenaria vulgaris=L. siceraria). ולפי הרמב"ם אין זו ה"דלעת" במשנה, שנזכרת בהמשך משנתנו.

[9].רמב"ם, פרקי משה, עמ' 260; צרי הגוף, עמ' 142.

[10].בבלי, שבת קכח ע"א; הלכות שבת כו, טז.

[11].ראו תנחום הירושלמי, ערך חצב.

זיהוי הצמחים

חצוב

חָצוֹב

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש