זיהוי הצמחים

חצב

קנה סוכר

חָצַב

החצב נזכר בין הדברים שאסור למכור לגויים משום החשש שיעבדו בהם עבודה זרה. הרמב"ם ביאר שזהו "קַצַבּ אַלסֻכַּר" (قصب السكر), כלומר קנה סוכר (Saccharum officinarum).[1] זהו צמח עשבוני רב-שנתי. בעל קנה גבוה מורכב מפרקים שמכילים מוהל מתוק. אפשר לכרסם ולמצוץ את הקנים החתוכים. בתעשיית הסוכר ממצים מן הקנים את נוזל הסוכר במתקני ריסוק וסחיטה, ואחר כך מבשלים ומזקקים אותו עד שמתקבל סוכר גבישי ו"דבש סוכרי" (מולסה).[2]

הרמב"ם הכיר היטב את תהליך הפקת הסוכר, והוא מתאר אותו בדיני ברכות: "הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלים מימיהן עד שיקפה וידמה למלח, כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה. ומקצתם אמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ומברכין עליו שהכל".[3]

נראה שזיהוי החָצַב שנזכר במשנה נלמד מן התלמוד הבבלי: "חצב – קשבא",[4] ונראה ש"קשבא" היא "קצבה", כלומר – הקנה. גם הדמיון בין המילים "חצב" ו"קצב" תרם לכך. הקרבת דבש על המזבח נאסרה,[5] והרמב"ם סובר שהוא הדין בהקרבת כל דבר מתיקה, לרבות סוכר; לדעתו, האיסור נובע מן ההתנגדות למנהגם של עובדי עבודה זרה.[6] מכל מקום, זיהוי החָצַב של המשנה עם קנה הסוכר אינו תואם להנחה שגידול חקלאי זה לא היה ידוע במזרח הקרוב בתקופת המשנה והתלמוד, ושהוא הופץ רק בימי הביניים, אף על פי שהחשבת הסוכר בתור מוצר מתיקה יקר הייתה כנראה מוגבלת.[7] ולדעת הרמב"ם, החָצוֹב הוא צמח אחר (ראו בערכו).