המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
הדס שוטה (מימין) והדס משולש (משמאל)
ההדס נזכר במשנה בנוגע למצוות נטילת ארבעת המינים,[1] ובפירושו למשנה הרמב"ם לא נזקק לכתוב את שמו בערבית, שכן זיהויו אינו מוטל בספק. עם זאת, בהקדמתו למשנה הוא נדרש להבהיר שהצמח "עֵץ עָבֹת" שנזכר בתורה (ויקרא כג, מ) הוא ההדס (Myrtus communis), על פי מסורת שמקובלת כהלכה למשה מסיני. והוא כותב: "לא מצאנו גם כן מחלוקת ב'עץ עבות' שהוא ההדס",[2] ומוסיף את שמו הערבי של ההדס – "אס" (آس). לדבריו, חכמים בתלמוד לא הסתפקו בזיהויו,[3] ורק מצד שיטת הלימוד הדרשנית הרגילה שלהם ביקשו להביא אסמכתא לדבריהם.[4] הרמב"ם מבהיר מהו בדיוק ההדס הכשר למצוות ארבעת המינים: "וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן גבעול אחד. אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן, אין זה עבות, אלא נקרא הדס שוטה".[5] את פירות ההדס אפשר לאכול.[6]
הרמב"ם הזכיר גם את ה"הדס המזרחי" (אלאס אלמשרקי) כדי להמחיש מהו הנָטַף – הענבים שמונחים זה על זה עד שהם מכסים את שדרת האשכול.[7] ייתכן שהרמב"ם מתכוון לזן הדס עבות יותר מן הרגיל, כמו זה שנושא תשעה עלים שיוצאים ממפרק אחד וחופים את הגבעול. זן כזה נמצא בארץ ישראל ובכמה מקומות במזרח הים התיכון.[8]
[1].סוכה ג, ב; ג, ד. הרמב"ם מנקד: הדָּס, הדַסִים.
[2].הקדמות הרמב"ם, עמ' לח.
[3].בבלי, סוכה לב ע"ב; ירושלמי, סוכה ג ב, נג ע"ג.
[4].ראו הקדמתו לסדר זרעים; הקדמות הרמב"ם, עמ' לח; הלכות שופר וסוכה ולולב ז, ב.
[5].הלכות שופר וסוכה ולולב ז, ב. על זני הדסים שיש להם תשעה עלים שיוצאים מאותו מפרק של הגבעול, ראו: עמר, ארבעת המינים, עמ' 60-59, ותמונות מס' 15-14.
[6].ראו הלכות שופר וסוכה ולולב ח, ה: "או שלקטן אחר לאכילה". רק כאשר הפירות שחורים ובשלותם בשיאה אפשר לאכול מהם, ורוב האנשים מתקשים לאוכלם חיים בשל הטעם הארומתי החזק שלהם. אפשר לבשל אותם ולהתקין מהם ריבה טעימה.
[7].פהמ"ש פאה ז, ד. במהדורה הראשונה נכתב "פשתן (כתאן) מזרחי", ואחר כך תוקן ל"הדס מזרחי". שני השמות האלה אינם ידועים בספרות הבוטנית הערבית.
[8].ראו עמר, ארבעת המינים, עמ' 60-59.