דלעת

אבטיח ירוק (מימין למעלה) ופירות של דלעת הבקבוק (משמאל למטה)

דְּלָעַת

הרמב"ם מכנה את הדלעת "דלאע" (دلاع).[1] בחיבורו על שמות הרפואות הוא מציין שזה שמו הפרטי של האבטיח הירוק (Citrullus lanatus),[2] ואילו השם "בטיך" (بطيخ) הוא השם הכולל שלו ושל האבטיח הצהוב (מלון).[3] אזכור ה"דלועים והאבטיחים" יחד במשנה [4] מלמד שהרמב"ם סבר שה"אבטיח" הוא למעשה המלון (Cucmus melo).[5] ייתכן שזיהויו של הרמב"ם נשען על זיהוי קדום שכבר זיהו הגאונים.[6] ה"מדלעות" הם מקום זריעת הדלועים.[7]

לכאורה, לדעת הרמב"ם אין לזהות את הדלעת עם הזיהוי המקובל – מין פרי אדמה שנקרא דלעת הבקבוק (קרא, בערבית: קרע, יקטין). ואכן, ב"ביאור שמות הרפואות" הוא מבאר שה"קרע" הוא גם שם כולל למינים ממשפחת הדלועיים, כגון אבטיח הפקועה (חנצ'ל) ואבטיח (בטיח').[8] בדרך זו תנחום הירושלמי מנסה ליישב בין שני הזיהויים: "וכינו גם את האבטיח הירוק (אלבטיך אלאכ'צ'ר) דלועין, מפני שהוא ממין הדלעת (יקטין), וכן נקרא בערבית דלאע".[9] מכל מקום, הרמב"ם זיהה כאן את זיהוי הדלעת עם האבטיח הירוק ולא עם שם כללי למיני הדלועיים.

עם זאת, ייתכן שהרמב"ם חזר בו מפירוש זה בשל הקושי להסביר את המשנה: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת".[10] קשה להניח שמדובר באבטיח, שכן בדרך כלל אי אפשר להדלותו על סוכה, ולכן בהלכה המקבילה ב"משנה תורה" הוא השמיט את הדלעת.[11] כך נראה גם מן ההלכה הזאת: "המבריך את הגפן בארץ, אפילו הבריכה בתוך הדלעת ונעשת כסילון...".[12] נראה שאין מדובר באבטיח אלא בדלעת הבקבוק (Lagenaria vulgaris=L. siceraria), וכשהפרי מתייבש הקליפה הנוקשה משמשת בית קיבול לכלים שונים.

בנוגע לשאר מיני הדלעת שנזכרים במשנה, לא ברור מה זהותם לפי שיטת הרמב"ם, מלבד העובדה שכולם צמחי מקשה ממשפחת הדלועיים. ייתכן שהוא לא זיהה זיהוי מסוים, אלא תרגם מילולית לערבית: "דְּלָעַת המִצְרִית – אלדלאע אלמצרי".[13] כך תרגם גם "דלעת יונית": "אלדלאע אליונאני",[14] והוא "ידוע".[15] במקום אחר תיאר את הדלעת כך: "דלעת יונית – יש לה עלים גדולים ומתפשטת הרבה ומסתבכת, ואם נטתה על תבואה או ירק מתפשטת עליה ומסתבכת עמה ונראית כלאים";[16] למעשה, תיאור זה נלמד מהקשר המשנה. את הדלעת היוונית הרמב"ם גם מונה בין הצמחים שעלוותם מתקיימת לאורך כל השנה,[17] תכונה שאינה אופיינית לרוב מיני הדלועיים. בנוגע לדלעת הַרְמוּצָה, הוא מביא הסבר שמבוסס על התלמוד הירושלמי:[18] "תאר לדלעת, ור״ל דלעת הרמוצה, והוא מין דלעת שטעמו מר לא יוכשר לאכילה עד שיוטמן באפר חם. והאפר החם שיש בו שארית אש נקרא רמץ, לפיכך נקראת דלעת זו רמוצה".[19]

[1].פהמ"ש כלאים ז, א; מעשרות א, ד; תרומות ח, ו. בכלאים א, ב, הדלעת מנוקדת כך: דַלַּעַת.

[2].רמב"ם, ביאור, מס' 98.

[3].רמב"ם, ביאור, מס' 54.

[4].מעשרות א, ד; תרומות ח, ו.

[5].המלון (אלמלוניא), הוא האבטיח (אלבטיח'), מופיע בגלוסר קדום שנכתב במאה התשיעית, ראו: Masih b. Hakam al-Dimasqi (S. Gigandet ed.), La Risala al-Haruniyya: medecin, Damas 2001, p. 365.

[6].רב שרירא גאון מציין שדלעת המצרית נקראת בארץ ישראל "קרע אלחבש"; ראו: ש' אסף, תשובות הגאונים, ירושלים תש"ב, עמ' 175 (להלן: אסף). על פי השוואה למקורות אחרים נראה שזהו האבטיח הירוק, ראו: עמר, גידולי ארץ, עמ' 264.

[7].פהמ"ש שביעית ב, א.

[8].רמב"ם, ביאור, מס' 332.

[9].תנחום הירושלמי, ערך דלע.

[10].סוכה א, ד.

[11].הלכות שופר וסוכה ולולב ה, ב: "הדלה עלי גפנים וכיוצא בהן עד שנעשו סוכה פסולה".

[12].הלכות כלאים ו, ז.

[13].פהמ"ש כלאים א, ב. ולא נראה שהתכוון כאן לאבטיח הירוק שנקרא בימיו במצרים "דלאע" (רמב"ם, ביאור, מס' 98), שכן זו "דְּלַעַת" רגילה לפי הרמב"ם.

[14].פהמ"ש ערלה ג, ח.

[15].פהמ"ש ערלה ג, ח. וציין שם שכל הגידולים שנזכרים במשנה זו, "היו אצלם ידועים במינן והיה להם חשיבות".

[16].פהמ"ש כלאים ב, יא. תנחום הירושלמי, ערך דלע, מבאר: "דלעת (יקטין) קטנה מעוגלת בצורת אבטיח".

[17].פהמ"ש אהלות ח, ה; הלכות טומאת מת יג, ג.

[18].ירושלמי, כלאים א ב, כז ע"א.

[19].פהמ"ש כלאים א, ב.

זיהוי הצמחים

דלעת

דְּלָעַת

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש