המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
צמח ה"אשנאן", כנראה פרקן עשבוני, המשמש להפקת חומר ניקוי, מתוך חיבור ערבי מן המאה הארבע עשרה
הבורית מוזכרת במשנה בין הסממנים שמשמשים חומר כביסה וניקוי. הרמב"ם מבאר: "ובורית – צמח והוא הידוע בשם אלגאסוּל (غاسول)".[1] פירוש המילה: הרוחץ, המכבס. בחיבורו על שמות התרופות הוא מביא שמות נרדפים נוספים בערבית לצמח: אֻשְׁנאַן אלקצארין, חמץ', חרץ' ועוד. לדבריו, מאפר צמח זה מכינים את ה"קלי" (قلي),[2] ובו רוחצים ידיים.[3]
למעשה, זהו שם קיבוצי לכמה מיני מלֵחה, רובם ממשפחת הסלקיים, וברקמותיהם יש חומרים מלחי אשלגן ונתרן בכמות גדולה. בעת העתיקה נהגו לאסוף צמחים כשהם ירוקים ולשרוף אותם בכבשנים. מן האפר או מן המוהל שהתמצק התקבלו חומרים אלקאליים בעלי פעולה חריפה, והם שימשו אבקת ניקוי ואחד המרכיבים בייצור הסבון המוצק, שהרמב"ם מזהה אותו עם ה"אַשְׁלָג" שבמשנה.[4] בין הצמחים הללו שנקראו "עַ'אסוּל" ו"אֻשְׁנאַן" נכללים: מיני מלחית (Salsoda soda & S. kali), פרקן (Salicornia), יפרוק (Anabasis), אוכם (Suaeda), חמדה (Hammada), מלוח (Atriplex) ועוד.[5]
נראה שה"אהלא(ה)" שנזכר ב"משנה תורה"[6] הוא למעשה שם נרדף או צמח שדומה בתכונותיו לבורית.[7]
[1].פהמ"ש נדה ט, ו; שבת ט, ה.
[2].היא ה"קימוניא" לפי הרמב"ם, פהמ"ש שבת ט, ה; נדה ט, ו. בסממן זה השתמשו גם בתהליך צביעת התכלת; ראו הלכות ציצית ב, ב.
[3].רמב"ם, ביאור, מס' 24; שם, מס' 345.
[4].פהמ"ש שבת ט, ה; נדה ט, ו.
[5].על תהליך הפקת אבקת הניקוי מן הצמחים, ראו: ז' עמר וי' סרי, ארץ ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי, רמת גן תשס"ד, עמ' 66-61 (להלן: עמר וסרי, תמימי).
[6]. הלכות ציצית ב, ב; שבת כב, יג וכן מאמרי: "צביעת תכלת על פי הרמב"ם ושימוש בסממני צביעה טבעיים", המעין, נג/ד (תמוז תשנ"ג), עמ' 41 (בשיתוף עם ד' אילוז).
[7].ראו פהמ"ש נדה ט, ו; הלכות שמיטה ויובל ה, י: "מיני כבסים כגון בורית ואהל". בהלכות שבת יח, ח, הזכיר רק את הבורית. ואין להחליפו עם ה"אהלים" (הלכות תעניות ג, ח), ממיני הבשמים.