זיהוי הצמחים

אזוב

אזוב מצוי

אֵזוֹב

את האזוב זיהה הרמב"ם עם אלצעתר (صعتر).[1] מונח זה זה עשוי להיות שם קיבוצי למיני "אזובים" (צעתר) שונים, אך בתור שם פרטי הוא מתייחד לאזוב המצוי (Majorana syriaca). בן-שיח אפרפר, גבעוליו זקופים, ועליו דמויי ביצה ושעירים. יש לו פרחים לבנים קטנים, שמופיעים בתפרחת צפופה. כל חלקי הצמח מדיפים ריח חזק טיפוסי.

בנוגע לדין המצורע הסביר הרמב"ם את דברי המשנה, שמדובר במין זה בלבד ולא במיני אזוב הנושאים שם לוואי, כגון אזוב כוחלי, אזוב רומי ואזוב מדברי: "הוא 'אלצעתר' שמשתמשין בו בני אדם במאכליהם. וענין שם לווי שם נספח, שלא יהא מיוחס למקום כדרך שאומרים במיני העשבים של נהר של גנה, של מדבר או יתיחס לעיר מסויימת או הר, אלא יאמרו עליו אזוב בסתם .וכבר באר התלמוד שהאזוב הזה לא יהא בארכו פחות מטפח".[2] בהלכות פרה אדומה כתב: "והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות".[3] הוא גם מבאר מהו השלב שבו האזוב כשר להזאה: "אין מזין לא ביונקות האזוב ולא בתמרות אלא בגבעולין. אלו הן היונקות? גבעולין שלא גמלו... ומאמתי מזין באזוב? משינץ".[4] בפירוש המשנה הוא מציין ש"היונקות" הם הפרחים (נואר) שעדיין לא נפתחו כשהם מקובצים ומכונסים בגוש סגור אחד. בנוגע ל"תמרות" אין הוא מפרש את הפירוש הרגיל, שמדובר בפרחים, ובלשונו: "הוא קורא כאן ל'מיכל' (ועא) שבו הזרעים נתונים בקצות הענפים".[5] כלומר, תחילה הרמב"ם מדבר על החלק של ענף האזוב שבו אפשר להשתמש (כלומר – בגבעול), ומוסיף שבקצה הענף לבדו, ובו נמצאת התפרחת או הזרעים, אין להשתמש. אחר כך הרמב"ם מדבר על השלב שבו ראוי לקטוף את האזוב – שלב הפריחה ('משינץ'). למעשה, שלב הפריחה אצל האזוב המצוי הוא ארוך ביותר – כל עונת הקיץ. בתחילת הקיץ אפשר לראות ניצני פרחים שעדיין לא נפתחו לצד פרחים שנפתחו, ובשלהי הקיץ יש שלב ביניים של סוף פריחה עם זרעים. ייתכן שהרמב"ם מתכוון לשלב שיא הפריחה, ובו האזוב נראה במיטבו. רבנו לא ביאר את זהות שאר מיני האזובים (למעט האִזבְיוֹן, ראו בערכו), אולי משום שאין לכך חשיבות להלכה,[6] שהרי אינם יכולים לסייע לטהרת המצורע.