זיהוי בעלי החיים

[1].כלאים א, ו.

[2].כלאים ח, ו.

[3].כך תרגומו, כפי שהביא אבן ג'נאח בשורש "ערד".

[4].אבן ג'נאח, שורש "פרא", כותב: "והוא אלפרא והוא הצעיר (פתא) מחמור הבר (חמאר אלוחש)"; נוירי, ט, עמ' 326; דמירי, א, עמ' 359; כשאג'ם, אלמצאיד ואלמטארד, בגדד 1954, עמ' 156.

[5].תרגומו של רס"ג יוצא דופן, שכן בכל מובאות ה"ערוד" הוא מתרגם "נחש"; ראו: פירוש רב סעדיה גאון לאיוב (מהדורת הרב י' קאפח), ירושלים תשל"ג, עמ' קצא, שם תרגם "ערבד" (عربد), כינוי לנחש ארסי; דניאל עם תרגום ופירוש רבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל ופירוש רבי תנחום הירושלמי (מהדורת הרב י' קאפח), קרית אונו תשמ"א, עמ' קד. לעומת זאת, תנחום הירושלמי (שם, עמ' קג) כבר העיר שהראשונים מייחדים שם זה לחמור הבר (חמאר אלוחשי). אפשר שהדמיון בין השמות בלבל לעתים ביניהם. ואכן, בלשון העברית הקדומה היו שתי הוראות לשם "ערוד": כינוי לחמור בר (בבלי, ברכות ט ע"ב), וכינוי לבעל חיים מסוכן ממשפחת הזוחלים; ראו שם, לג ע"א. המילה "ערוד" בהקשר לחמור מנוקדת שם על פי מסורת יהודי תימן, המובאת במהדורת הרב יוסף עמר בשם "עָרוֹד", ואילו בהקשר לזוחל היא מובאת בשם "עַרוָד".

[6].הלכות כלאים ט, ה.

[7].נראה שהמילים "פרא"-"ערוד" (איוב לט, ה) הם שמות נרדפים לבעל חיים אחד. כך גם משמע מן התרגום הארמי לירמיהו (ב, כד).

[8].הפרטים שקיימים כיום בישראל הם מתת-המין האירני והטורקסטני.

[9].ה"ערוד" אינו כשר למאכל (בבלי, חולין נט ע"א; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות א, ג), אך הערבים נהגו לאכול "חמאר אלוחשי" (פרא); ראו דמירי, א, עמ' 360-359. גם בעיני הרומאים בשר הפרא הצעיר נחשב מטעם יקר; ראו: ע' אלון (עורך ראשי), אנציקלופדיה החי וצומח, יונקים, תל אביב 1987, עמ' 243. ר' יהוסף שווארץ מעיד באמצע המאה התשע עשרה שחמור הבר שמכונה בערבית "פרא" נמצא בהר אדום, "והערביים יאכלוהו"; ראו: תבואות הארץ, עמ' שעא.

[10].בדרך כלל, הנסיונות לאלף פראים אינם מצליחים, אך יש עדות בתלמוד הבבלי שהשתמשו בערוד להנעת אבני רחיים (עבודה זרה טז ע"ב).

[11].וכך מפורש בתרגום הארמי המיוחס ליונתן לבראשית לו, כד: "הוא ענה דארבע ית ערודיא עם אתני, ולזמן אשכח ית כודנייתא די נפקו מנהון (=הוא ענה שהרביע את הערודים עם אתונות ולאחר זמן מצא את הפרדים שיצאו מהם)".

[12].י' אהרוני, זכרונות זואולוג עברי, ב, תל אביב תש"ו, עמ' 109-108; הספר האדום של החולייתנים בישראל, ירושלים 2002, עמ' 267. עופר הרטוב מן הישוב עזוז (בארותיים) שבנגב סיפר לי שב-1990 חדר פרא זכר למכלאת החמורים שברשותו והרביע כמה אתונות, ורק כמה ולדות שרדו. בן המכלוא דמה לפרדה גדולה, אך היה קשה לאלפה (ראיון בי"ט מרחשון תשע"ב).

[13].תודתי לד"ר בני שלמון על מידע זה, ראו: O. Ryder et al., "Chromosome Banding Studies of the Equidae", Cytogenetics and Cell Genetics 20 (1978), pp. 323-350.