זיהוי בעלי החיים

[1].פהמ"ש שבת ה, ד.

[2].גזע כבשים זה אפיין את ארץ ישראל בתקופת המשנה (Aristotle, Historia Animalium, l. 8, c. 28), ופליניוס שחי באותה תקופה מעיד: "לכבש בסוריה יש זנב ארוך באורך כאמה, עטויי צמר משובח בשפע" (תולדות הטבע VIII 198). תופעה זו נראית גם בכבשים המופיעים בפסיפסים עתיקים, כמו בבית הכנסת בבית אלפא. משקלה של אליית הכבש נאמדה בירושלים בשנת 1824 בכארבעה רולים לערך (11-10 ק"ג); ראו י' יערי, מסעות ארץ ישראל, רמת גן 1976, עמ' 504. על התרגום: כבש-איל, ראו: עמר וסרי, שקיעים, עמ' 184; י' אהרוני, "מה זו אליה", סיני, יא (תש"ג), עמ' רצח–שד.

[3].ראו הערתו של הופקינס, עמ' 21.

[4].את גזעי הכבשים המיוחדים האלה שחיו בארץ ערב מתאר הרודוטוס (ג, 113): "יש שם שני סוגי כבשים 1מפליאים למראה, שאינם נמצאים בשום מקום אחר. לסוג האחד יש זנבות ארוכים, לא פחות משלוש אמות. לו הרשו להם לגרור את זנבותיהם על הקרקע, היו נפצעים מחיכוך הזנבות באדמה. אך כל רועה יודע את מלאכת הנגרות כדרוש לו. הם עושים עגלות קטנות ושמים אותן מתחת לזנבות וקושרים את זנב כל אחד מן הכבשים לעגלה. לסוג האחר של הכבשים יש זנבות רחבים, עד לרוחב של אמה אחת" (מהדורת ב' שימרון ור"צ אברמוביץ, עמ' 212).

[5].פהמ"ש שבת ד, א.

[6].פהמ"ש שבת ד, ב.