זיהוי בעלי החיים

חזור למפתח הערכים

כבשים

כבשים

עגלה שתחת אלית הכבש (ע"פ אהרוני)

כְּבָשִׂים

הכבשים נזכרו כמה פעמים במשנה (גם בשם "רחלים"), והרמב"ם אינו מזהה אותם כי אלו חיות משק ידועות. עם זאת, על דברי המשנה: "אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן",[1] הרמב"ם מבאר שאלו "כבאש" (كباش), כלומר, אֵילים בעלי אליה גדולה מאוד.[2] הוא גם מביא מידע המבוסס כנראה על המציאות שהכיר במצרים:[3] "כאותם הכבשים המצויים במצרים שיש להם אליות כחלק גדול מגופן, ועושין לאותן אליות עגלה כדי שלא יתחככו בארץ ויקרעו".[4] הצמר שבין ירכי הכבשים ליד אליותיהן מאופיין בלחות טבעית.[5] הרמב"ם גם מסביר כמה מושגים הקשורים ל"רחלות", נקבות הכבשים (בערבית: נעאג'): "'שחונות' – קשירת זנבות הנקבות על גביהן כדי שהזכרים יוכלו להרביען. 'כבולות' – היפך מזה, דהיינו קשירת זנבותיהן לרגליהן כדי למנוע את הזכרים לעלות עליהן ולהרביעם... 'כבונות' – שמירת הצמר הרך של הנקבות מאבק וכך ישאר ברכותו ובעדינותו באמצעות כריכת בגד על הצמר".[6]



[1].פהמ"ש שבת ה, ד.

[2].גזע כבשים זה אפיין את ארץ ישראל בתקופת המשנה (Aristotle, Historia Animalium, l. 8, c. 28), ופליניוס שחי באותה תקופה מעיד: "לכבש בסוריה יש זנב ארוך באורך כאמה, עטויי צמר משובח בשפע" (תולדות הטבע VIII 198). תופעה זו נראית גם בכבשים המופיעים בפסיפסים עתיקים, כמו בבית הכנסת בבית אלפא. משקלה של אליית הכבש נאמדה בירושלים בשנת 1824 בכארבעה רולים לערך (11-10 ק"ג); ראו י' יערי, מסעות ארץ ישראל, רמת גן 1976, עמ' 504. על התרגום: כבש-איל, ראו: עמר וסרי, שקיעים, עמ' 184; י' אהרוני, "מה זו אליה", סיני, יא (תש"ג), עמ' רצח–שד.

[3].ראו הערתו של הופקינס, עמ' 21.

[4].את גזעי הכבשים המיוחדים האלה שחיו בארץ ערב מתאר הרודוטוס (ג, 113): "יש שם שני סוגי כבשים 1מפליאים למראה, שאינם נמצאים בשום מקום אחר. לסוג האחד יש זנבות ארוכים, לא פחות משלוש אמות. לו הרשו להם לגרור את זנבותיהם על הקרקע, היו נפצעים מחיכוך הזנבות באדמה. אך כל רועה יודע את מלאכת הנגרות כדרוש לו. הם עושים עגלות קטנות ושמים אותן מתחת לזנבות וקושרים את זנב כל אחד מן הכבשים לעגלה. לסוג האחר של הכבשים יש זנבות רחבים, עד לרוחב של אמה אחת" (מהדורת ב' שימרון ור"צ אברמוביץ, עמ' 212).

[5].פהמ"ש שבת ד, א.

[6].פהמ"ש שבת ד, ב.

toraland whatsapp