חזיר בר
החזירים נזכרים אצל הרמב"ם בשם "כ'נאזיר" (خنازير),[1] בעלי החיים הידועים בשם זה גם בימינו (Sus scrofa). בספרו "מורה הנבוכים" הוא הסביר שהתורה אסרה את אכילת החזיר בשל סיבות בריאותיות והיגייניות, לפי המציאות בימיו בארצות האירופיות: "כי החזיר לח יותר מן המדה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת רבוי טנופו ושהוא ניזון מטנופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, וכל שכן בתוך הערים. ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית כסא, כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים".[2] החזיר המתואר על ידי הרמב"ם הוא חזיר הבית (Sus scrofa
domestica).
[1].פהמ"ש עקצים ג, ג.
[2].מורה הנבוכים, ג, מח. סביר להניח שהרמב"ם ראה זאת בשהותו בעיר עכו בשנת 1165 בזמן שנשלטה על ידי הצלבנים; ראו איגרות הרמב"ם (מהדורת ר"י שילת), א, ירושלים תשמ"ז, עמ' רכה. תיאור דומה מתאר הנוסע אבן ג'ביר בביקור שביקר בעכו בשנת 1184: "הכפירה ואי האמונה משגשגים בה וחזירים וצלבים נמצאים בכל מקום. העיר מסריחה ומלוכלכת, מלאה זבל ושפכים"; ראו אבן ג'ביר, רחלה (מהדורת M.J. de Goeje), ליידן 1907, עמ' 293-292.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
