הגמל שנזכר במשנה הוא בדרך כלל הגמל החד-דבשתי (Camelus dromedarius), שנקרא בערבית "ג'מל" (جمل). הרמב"ם מזכירו בפירושו בשם זה בכמה הקשרים, למשל: חטו(טו)רת הגמל (אלגמל),[1] "עביט של גמל – עגול העשוי מחתיכות בד בלויות, עושים אותו על גבי הגמלים (אלגמאל) ורוכבים עליו".[2] על המשנה "אין אובסין את הגמל ולא דורסין", כתב: "הקרוב אצלי בו, שלא יכניס את האוכל לתוך צואר הגמל, ויכריחהו בזה כדי שיאכל הרבה".[3]
נקבת הגמל היא הנאקה בלשון העברית והערבית, כפי שביאר: "אוכף של נאקה (אלנאקה)".[4]
ובהלכות שבת נאמר: "יוצא הגמל באפסר והנ(א)קה בחטם", ומבאר הרמב"ם: "אפסר – הוא החבל שקושרים על פיות הגמלים. וחטם – שני לוחות ברזל שקושרים על הלסתות וייחדו את זה בנאקה לבנה, מפני שהיא חזקה יותר וצריכה שמירה יתירה".[5]
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
