ענף ועליו הפרשות של לכּה. מתחתיו אפשר לראות זחל של כנימת הלכּה בהגדלה מרובה
הארגמן אינו בעל חיים, אך לפי פרשנויות רבות מקורו מן החי, ולכן כללנו אותו כאן. הארגמן נזכר במשנה כמה פעמים בתור כינוי לצבע שבו צבעו גיזות צמר. כך זיהה הרמב"ם את הארגמן: "ארג'ואן והוא הצמר הצבוע בלך".[1] ובנוגע למונח "זימא (נ"א זומן) של צבעין" הוא כתב: "משרת מורסן וסובין משתמשים בו צבעי 'אללך' (=הלכּה)".[2] למעשה, את פירוש זה לקח הרמב"ם מן התלמוד הבבלי: "מיא דחיורי דצבעי בהו לכה".[3]
מקור חומר הלכּה הוא מהפרשה של כנימת הלכּה (Laccifer lacca) ומביציה. זהו חרק זעיר, טפיל שגדל בכמות עצומה על עצים מסוימים בדרום מזרח אסיה. מקור השם הוא מסנסקריט (ופירושו מאה אלף זחלים), ומשם עבר לפרסית ולערבית בשם "לכּ" (لك).[4] בצבע זה השתמשו רבות בימי הביניים, והוא היה חלופה לצבע הארגמן מחלזון הפורפורה (Murex), לאחר שהשימוש בו פסק.
ב"מקלות לכּה" (stick-lac) – ענפי העצים הפונדקאים ובהם חומר הלכּה – השתמשו בדרום מזרח אסיה עד העת החדשה.
ב"משנה תורה" פסק הרמב"ם באופן כללי ש"הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום".[5] עם זאת, בדיון שדן בעניין תולעת השני הוא הבחין בין הצבעים האדומים השונים: "והצבוע אדום, יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת".[6] לפי דבריו, צמח הפואה (Rubia tinctorum) נפסל, משום שתולעת השני (כמו הארגמן) צריכה להיות מן החי,[7] ו"לכא" נפסל לשמש בתור צבע השני משום שהוא ה"ארגמן". הצבע שנוצר מכנימת השני (Kermes) הוא אדום-כתום, ואילו הצבע שנוצר מכנימת הלכה הוא בין בורדו לסגול עמוק.
[1].משנה, כלאים ט, א.
[2].פהמ"ש פסחים ג, א, והר"י קאפח תרגם שם "ארגמן".
[3].פסחים מב ע"א. כך מובא בפירוש הגאונים, ראו: מ' לוין, אוצר הגאונים, ג, ירושלים תרצ"ג, עמ' 48; והשוו: תנחום הירושלמי, ערך זום, עמ' 159-158: "והוא משרת המורסן שמבשלים, והיא נקרשת לעמילן שמעמלים בה בגדים וחוטים צבועים. ויש שמשאירים את אותם המים עד שיחמיצו וצובעי הלכה משתמשים בהם".
[4].ראו בהרחבה: עמר, תולעת השני, עמ' 94-89.
[5].הלכות כלי המקדש ח, יג.
[6].הלכות פרה אדומה ג, ב.
[7].כנראה על פי הירושלמי, כלאים ט א, לב ע"א.