אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

תבן

ב"ה

תבן

כתיבה: הרב דוד אייגנר

מבוא: קש ותבן

במקרא ובחז"ל הוזכרו הקש והתבן, ומדובר בשני מושגים שונים: בפרשת שמות נאמר:[1] "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש- לתבן", במשנה בשביעית נאמר[2]:  "מאימתי נהנים ושורפין בתבן וקש של שביעית", עסקי קש ותבן שהוזכרו בחז"ל, ואזכורים נוספים, הקש והתבן הוזכרו בפני עצמם: רבקה ולבן אומרים לאליעזר שיש בבית גם תבן וגם מספוא.[3], בנבואת עובדיה נאמר:[4] "היה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש".  

המונח 'קש' במקרא ובחז"ל מתאר בעיקר את חומר הגלם- הגבעול עצמו של הצמח בעודו מחובר, ולאחר תלישתו מהקרקע, או חלקים קשים מהצמח שנותרו לאחר הדיש והזריה[5]. ה'תבן' לעומת זאת הוזכר רק כחלקי הצמח שנותרו לאחר הדיש והזריה, שמוכנים לשימוש, או לאחר עיבוד הקש למאכל.[6] בנוסף לכך הוזכר ה'מספוא' המתאר את המזון האיכותי ביותר שניתן לבעלי החיים[7]. לדעת חלק מהפרשנים גם 'גבבה' שהסיקו עימה את הכירה היא תבן.[8]

מאפייני הצמחים שהופקו מהם הקש והתבן

כיום אין שימוש בביטוי תבן, אלא רק בביטוי 'קש', אי לכך נתייחס לביטוי 'קש' בסקירה זו.[9]

עיקר השימוש בדגנים וקטניות במקרא ובחז"ל היה בגרעיניהם: צמחים ממשפחת הדגניים- חמשת מיני דגן, דוחן, דורה- סורגום, ועוד, צמחים ממשפחת הקטניות[10] כגון פול, לוביה אפונה ושעועית, צמחים ממשפחת המצליבים: חרדל, כרוב שחור, ועוד, כמו כן, ישנם מיני בר רבים ממשפחות אלו שניתן להשתמש גם בשאריותיהם.

ככלל, הצמחים מורכבים מחלק וגטטיבי הכולל את הגבעול והעלים, וחלק רפרודוקטיבי- רבייתי הכולל את הזרעים, שעטופים בעטיפות שונות, מוץ וגלומות בדגניים, תרמילים בקטניות ובצמחים ממשפחת המצליבים. ההסתעפויות של הגבעולים וגובהם משתנה לפי הגידולים השונים[11]. בעת הבשלת הזרעים הצמח נקצר, ובעזרת פעולות דיש וזריה מפרידים את הזרעים מהשיבולת (בדגניים) או מהתרמיל (בקטניות) ומאחסנים אותם לשימוש במשך השנה.  

ככל שהצמח הולך ומתבגר, וביחוד כשרמת המשקעים יורדת והטמפרטורה עולה, דפנות התאים מתקשות (מתעצות), והצמח נעשה קשיח יותר.[12] למשל בצמח חיטה יבש שנקצר לאחר הבשלה מלאה של הגרעין ("קש חיטה") אחוז המים הוא כ10 אחוז ממשקל הצמח, בעוד שבשלב הפריחה אחוז המים הוא כ80 אחוז מהצמח[13].

מאפייני הקש והתבן

הקש והתבן מכילים כאמור את שאריות הצמחים, גבעולים ועלים, גלומות, מוצים ולעיתים אף חלק מהגרעינים. מאפייני הגבעול לאחר הקציר הם: 1. אורך של כמה עשרות ס"מ. 2. קשיח. 3. יבש. בנוסף לכך מדובר בתוצרי לוואי הכרחיים ושכיחים, לא ניתן לגדל זרעים למאכל ללא הגבעול. ההשלכות המעשיות לכך הן: 1. אורכו של הצמח וקשיחותו מהווים תכונה חשובה לבניה (בדומה לרשתות ברזל בימינו), הקש מייצב את הלבנה ומסייע לעמידותה. 2. יובשו של הקש מהווה חומר קל לבעירה ולהסקה. 3. מקורו של הקש הוא מן הצומח, וניתן להשתמש בו כחלק מהזנת בעלי החיים. כל אלו עושים את הקש והתבן לאחד מהמקורות החשובים לשימושיו השונים של האדם.

גם מתיאורים של סופרי יוון עולה כי הקש והתבן שימשו לשימושי משנה רבים הכוללים הזנת בעלי חיים, רכיב בבניה, איטום, חימום, קליעת סלים וכובעים, מצע לשכיבה, שימור וחימום מזון וצרכים רבים אחרים.[14]

לא מן הנמנע כי הביטוי 'קש' בחז"ל כלל את כל הצמחים שנותרו הן בשדות השונים, גם אלו של צמחי הבר.[15]  במשנה, המונח 'עצה' מתאר את התבן של מיני הקטניות[16]. 

השימוש בקש כיום

השימוש בקש להזנה: הצמח היבש מכיל שיעור גבוה של תאית, ודל בחומרים מזינים נעכלים, במינרלים וויטמינים, לכן השימוש בחלקי הצמח היבש- הקש, להזנת בעל החיים הוא בעיקר לשם הפעלה תקינה של מערכת העיכול, ואילו חומרי ההזנה העיקריים מתקבלים על ידי הזנת מזון מרוכז, הקרוי בזמננו 'תערובת'. השימוש בקש אינו מתאים להזנת בעלי חיים שזקוקים באופן יומיומי לקבלת אנרגיה רבה, כפרות לחלב או לבהמות צעירות בעת התפתחותן.[17] מלבד זאת, השימוש בקש הוא גם לריפוד מרבץ בעלי החיים.

ביו דיזל: הקש מהווה את אחד מחומרי הלם הנפוצים לייצור ביו דיזל (דלק ביולוגי- מקורו הוא מצחים), ביו פלסטיק מיוצר גם כן מקש אורז.[18]

בניה[19]: ישנן חברות המתמחות בבניית בית העשוי מקש.[20]תכונותיו דומות גם כן לחלקי עצים וניתן להוסיפו כחומר חיזוק ללוחות עץ.[21]

התבן ושימושיו  במקורות:

התבן ומאפייניו

התבן הוא הפסולת של הבר (התבואה)[22], מפרידים את התבן מן התבואה במהלך הדיש והזריה, ולעיתים נותרים בו גם מעט גרעיני תבואה[23]  התבן הוא חלק בלתי נפרד מהתבואה ו"אי אפשר לבר בלא תבן"[24] פעולת איסוף התבן נקראת לקושש[25] או גיבוב[26]. התבן נחשב לחומר חלש שמתבלה עד מהרה.[27] בתחילה הטל היה מועיל לתבן אולם לאחר החורבן ש'נתאררו הטללים" טל זה מזיק לתבן.[28] לאחר החורבן איכות הגידולים פחתה, ובמקום שבעבר גידלו בו תבואה, גדל רק תבן.[29]

ישנם סוגים שונים של תבן, יש 'תבן דק' ו'תבן גס'.[30]

לתבן יש נפח גדול יותר מתבואה, לעיתים קשה לחמור לנושאו יותר מאשר התבואה.[31]

התבן הוא גבעול הצמח לאחר הקציר, בעוד הקש הוא גבעול הצמח בעוד מחובר לקרקע.[32] לאחר שהתבן נשאר בקרקע למשך זמן רב הוא נרקב ומתקלקל, והוא מוגדר כ'תיבנא סריא'- תבן סרוח שאינו ראוי לכלום.[33] הייעוד היחיד שניתן עוד לעשות בו הוא שימוש להסקה[34], ויתכן שלעיתים אף לא לשם כך.[35] תהליך הרקבון של הקש הנותר בשדה תלוי גם במקום בו הוא נמצא, במקום בו יש לחות רבה, או במקומות יבשים יותר.[36] גבבה הוא תבן המעורב בזבל, שמיועד רק להסקה.[37] התבן והקש הם הגבעולים של התבואה, בשל המבנה שלהם יתכן שהעובר עליהם יחליק ויגרם לו נזק.[38] בעת הדישה לעיתים התבן מתפזר ברוח, ויש בשל כך להרחיק את הגורן מן העיר.[39] המוץ הם חלקי השיבולת שעוטפים את הגרעינים, מוצים אלו אינם ראוים למאכל בהמה, ויש להפריד אותם מן התבן לפני נתינתו לבעל החיים.[40]

נושאי התבן נקראו 'תבנים' אלו לרוב עברו בדרך בשעות הבוקר המוקדמות יחד עם נושאי הזבל- הזבלים.[41] 

שימושים בתבן

שימוש למאכל: התבן הוא מאכל לבעלי החיים המצויים ברשותו של האדם: בהמה, בקר[42] חמורים[43], סוס[44], מאכל זה אינו משביע את הארי, "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר",[45] אך לעתיד לבוא גם האריה יאכל מאכל זה.[46] התבן נחשב כמאכל הרגיל לבהמה, ובשל כך במידה והיא הזיקה מאכלים, חובת התשלום נמדדת לפי שווי התבן[47]. שיעור הוצאת התבן בשבת מרשות לרשות הוא 'כמלוא פי פרה'.[48] על אף שהתבן הוא מאכל בהמה, בשעת הרעב ניתן לשלוק את התבן לצורך מאכל אדם, וכך עשו ישראל בעת המצור על ירושלים[49].

הזנת בעלי החיים: יש לנפות את התבן מהמוץ לפני נתינתו לבעל החיים, בשבת אין לכבור בכברה את התבן- אין לנפות במכוון את התבן, מכיוון שיש בכך איסור מרקד,[50] אך מותר להשתמש בכברה ככלי ולתת בפני האבוס של בעל החיים.[51] חז"ל דנו באלו מקרים ניתן לטרוח בשבת על מנת להכין את התבן לבעל החיים.[52] אם התבן נרקב הוא אינו ראוי למאכל בהמה[53]

שימוש כמצע לשכיבה והליכה: ניתן להשתמש בתבן כמצע לשכיבה, אך מצע זה אינו איכותי דיו,[54] והוא נחשב למשכב פחות מאשר מוכין,[55] וכן ניתן להשתמש בו כמילוי לכר[56] ולכלכלה.[57]  התבן שימש גם כמצע שניתן ללכת עליו בבית ובסוכה[58]  

שימוש לבנין[59]: התבן שימש כרכיב מרכזי להכנת הלבנים במצרים, לשם כך השתמשו גם בקש.[60] לאחר החורבן גזרו שלא לסוד את הבית בסיד, אך אם עירבו תבן בסיד זה- מותר לסוד בו.[61] ניתן להשתמש לשם בנין גם בתבן רקוב, אך אם יש בו קוצים הדבר לא ניתן[62]

קבורה: לעיתים קברו את המת בתוך תבן[63].

התבן כמקור חום: התבן שימש גם להסקה[64] לא ניתן להשתמש להסקה בתבן לח.[65] התבן (גבבא) הוא חומר דליק, ולכן במידה והודלקה מדורה בערב שבת, אין צורך להדליק את רוב הערימה בערב שבת, אלא די בכך שהאש תתחיל לשרוף את הערימה[66]. ניתן להטמין פירות בתבן ובכך לסייע בשמירתם, ויתכן שאף לסייע בהבחלתם.[67] לאחר הלידה, היו טומנים את הולד בתוך קופה של תבן כדי לחממו.[68] אין להטמין בערב שבת מאכל בתבן לח, מפני שתבן זה מוגדר כתבן ש'מוסיף הבל', אך מותר לטמון בתוך תבן יבש.[69]

ספיחת נוזלים: התבן שימש גם כן לספיחת נוזלים, על ידי הנחתו במקומות רטובים, ויש חשש שמא העוברים ושבת ינזקו מרטיבות זו, ניתן לעשות כן גם בשבת, באופנים מסוימים.[70]

הוספתו לזבל: הוסיפו תבן לזבל כדי שהזבל ירבה[71] (תהליך הדומה ליצירת קומפוסט בזמננו). חלק מעיבוד הזבל הוא גם שחיקתו ברגליים, לשם כך מותר להוציא את הזבל ואף תבן וקש שיתערבו יחד עם זבלים אלו, לרשות הרבים, אלא שאם מישהו ניזוק מהם על המוציאם לשלם.[72]

שימושים נוספים: לאחר הלידה היו טומנים את השילייה בתבן[73].

אחסון התבן

התבן אוחסן בתוך מבנים או כלים שונים: מתבן,[74] בית התבן[75], קופה[76], חריץ בחצר.[77] מבנים רעועים[78], כערימה בפני עצמה- גדיש [79] או גוב של תבן.[80] נשיאת התבן היתה גם באמצעות 'משפלות' שהן כעין סלים או קופות קטנות.[81]

בית התבן: בית התבן שימש גם כן למגורים,[82] ולשימושים נוספים כגון רחיצה, חז"ל דנו בחובת מזוזה,[83] בחובת מעקה[84] ובאיזה מקרה הוא נחשב כבית דירה לדיני עירובין[85]. מי שבנה את בית התבן יכול לחזור מעורכי המלחמה[86]. אולם, מכיוון שאין דרכו של האדם להכניס חמץ לבית התבן, אין חובת בדיקת חמץ בבית זה.[87]

קופה: ניתן לפנות קופה זו בשבת במידה וישנם אורחים ומעוניינים להותיר להם מקום לשבת[88], ניתן לשאת קופה זו בידיים או להניחה על החלון. [89]

הובלת התבן ברשות הרבים: התנאים דנו האם נשיאה של קופת תבן ברשות הרבים נחשבת כהליכה שמזיקה מצד עצמה, או שהובלת התבן היא חלק מהשימושים הרגילים של רשות הרבים[90].

יציאה למלחמה

אויבים שצרו על עיר, גם אם כל מטרתם היא לדרוש את התבן והקש שבעיר, יוצאים על כך למלחמה, אפילו בשבת[91]

המצוות התלויות בארץ

תרומות ומעשרות: התבן הוא הפסולת שנותרת משיבולי החיטה לאחר הדיש והזריה, ולעיתים נותרים בו גם מעט גרעינים, ניתן לאכול מהגרעינים שנותרו בערימת התבן, גם לאחר 'גמר המלאכה' לפני הפרשת תרומות ומעשרות מהם[92] ואין למכור את התבן למי שאינו נאמן על המעשרות.[93] המפריש מהחטים מתכוון להפריש גם על החיטים שנותרו בתבן לאחר הדיש והזריה. [94]

התבן פטור ממעשר, עשיו שהיה "צד אנשים בפיו" שאל את אביו כיצד מעשרים את התבן, כדי להראות שלכאורה הוא מדקדק במצוות.[95]

שביעית: כאמור, התבן ראוי למאכל בהמה, ואף הוא מיועד לשם כך, אי לכך יש לנהוג בו קדושת שביעית, ולא ניתן לעשות בו שימושים הפוסלים אותו משימושים אלו. דיני קדושת שביעית בתבן נידונו בכמה השלכות: שימוש בתבן כדי להוות מילוי לכר או כחלק משימוש בטיט[96]. שימוש בו להסקה.[97] לאחר שיורדת 'רביעה שניה', רמת הלחות עולה ומתפתחים על התבן מיני פטריות שונות הגורמות לקלקלו, והוא נעשה לא ראוי לשימוש, ולכן ניתן לקחת תבן של שביעית ולהשתמש בו להסקה לאחר הרביעה השניה.[98]

ספיחין בתבן- הפוסקים דנו האם חל על התבן איסור ספיחים, מכיוון שמדובר בשימוש עקרוני למאכל בהמה[99]

השלכות הלכתיות נוספות

דיני טריפות- עוף שנופל על חבילות תבן חוששים שמא הוא נעשה טריפה בכך, אך אם הוא נפל על תבן מפוזר- לא חוששים לכך[100].

חלוקת יבול השדה: התבן והקש הם חלק מיבול השדה, ולכן בהסכמי חכירה או אריסות בהם הבעלים והחוכר או האריס מסכמים ביניהם על אופן התשלום המתקבל מהשדה, יש לכלול בהסכמים אלו גם את התבן והקש המתקבלים מהשדה.[101]

המדד לכך שכלי- קופה כבר אינה ראויה לשימוש, ולכן היא אינה מקבלת טומאה, היא העובדה שיש בו נקב שאגודה של תבן יכולה ליפול ממנו.[102]  לא ניתן להשתמש בתבן לצורך קיום מצוות כיסוי הדם.[103]