אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שרף

ב"ה

שרף

כתיבה: הרב דוד אייגנר

השרף הוזכר בחז"ל במספר הקשרים ביחס למציאותו בפרי, וביחס לשימוש בו. המשנה במעשרות[1]  דנה בפעולות שונות הגורמות לחיוב הפרשת מעשרות בפירות שונים "קביעות למעשר". במקרה שאדם פוצע זיתים על מנת שיצא מהם השרף, פעולה זו לא נחשבת כקובעת למעשר, וניתן להמשיל ולאכול באופן ארעי מהזיתים ללא הפרשה.

אזכור נוסף הוא במשנה במסכת ערלה[2] ביחס לשימוש בשרף של עצים בשנות הערלה שלהם: "המעמיד בשרף העלים, בשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי".

השרף הוזכר גם כן כחלק ממרכיבי הדיו כפי שהובא בגמרא[3]: "כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם". השרף לעיתים נדבק לעור האדם, חז"ל דנו באיזה מקרה יש בו משום חציצה במקווה.[4]

ביחס לקביעת שנות המעשר, מובא בגמרא[5] שראש השנה לאילנות נקבע דווקא בטו בשבט, "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", מבאר רש"י במקום ש"כבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה".

הצרי שהוזכר כחלק מסממני הקטורת הוא "שרף הנוטף מעצי הקטף"[6], ומדובר בשרף ובמוהל המופקים מעץ האפרסמון, שמזוהה עם ההקומיפורה אופובלסמום (Commiphora Opobalsamum) עיין ערך אפרסמון.

הגדרת השרף

מבחינת האזכורים השונים עולה כי השרף שאליו התכוונו חז"ל הוא חומרים נוזליים שונים המצויים בתוך הצמח, מלבד המים המועברים מהשורשים לעלים (בתוך מערכת העצה- מלמטה למעלה) והמוטמעים העושים את הכיוון ההפוך מהעלים לשורשים (בתוך מערכת השיפה- מלמעלה- למטה) יש בצמח חומרים נוזליים רבים כגון שמנים אתריים, טאנינים, סוכרים, חלבונים, חומצות אורגניות, ועוד, חומרים אלו מאוחסנים בתוך החלליות, שתופסות יותר מ 90% מנפח מרבית התאים הבוגרים של הצמח או בחללים בין תאיים, תפקידם של אלו הוא לאפשר לצמח את תפקודו התקין, הצמח אוגר את החומרים האלו בתאים ומשתמש בהם (מפריש אותם מהתאים) בשעות הצורך. חז"ל התייחסו לכל הנוזלים המצויים בעץ כ"שרף". השרף אינו מסיס במים, אך מסיס בשמן ובכוהל.

כאמור, במסכת ערלה הובא שניתן להשתמש בשרף כדי לגבן את הגבינה. החומר שגורם לגיבון הגבינה הוא האנזים פיסין (שמצוי גם כן בקיבה של בעלי חיים יונקים צעירים, וברמה גבוהה בקיבתם של בעלי חיים מעלי גירה) אנזים זה גורם ל"שבירת" המעטה החלבוני של מולקולות החלבון, ובכך הוא גורם להם להתאחד ולהתחבר, אנזים זה מצוי גם כן בתוך המוהל החלבי הקיים בתאנה, ניתן למצאו בכל חלקיה, בפרי, בענפים ובעלים. עיין ערך גבינה.

השרף שהוזכר במסכת מעשרות הוא השמנים המצויים בתאי הזית.

משמעותו של השרף שהוזכר ברש"י במסכת ראש השנה הוא ככל הנראה להורמוני הצמיחה השונים כגון אוקסין (auxin) ודומיו שאחראים לפעולות צימוח שונות בצמח. בתקופת החורף, בעיקר בזמן ששעות האור הן מעטות והטמפרטורה נמוכה, העץ אינו משקיע אנרגיה רבה ביצירת עלים ופרחים, מכיוון שה"רווח" שהוא ירוויח מכך הוא נמוך- משמעותן של מיעוט שעות אור הוא זמן קצר של האפשרות ליצור סוכרים בתהליך ההטמעה= פוטוסינתיזה, לכן גם עצים שהם ירוקי עד אינם מפתחים עלים חדשים בתקופה זו. כששעות האור מתרבות, והטמפרטורה עולה, העץ "ירוויח" יותר שעות אור. ולכן בזמן זה העץ מתחיל לייצר את הורמוני הצמיחה, אלו נוצרים בתאי העץ הקיימים, ופועלים על אתרי היעד שהם קודקודי הצמיחה הרדומים ומתחילים לגרום להם לפעול, אלו מפתחים את העלים והפרחים ובכך העץ מוכן לייצר את הדור הבא שלו, תופעה זו נראית יותר לעין עם לבלובם של העצים הנשירים העומדים במערומיהם בכל ימות החורף. 

בתוספתא[7] הובא "לא יקנח שרף בעיקר מפני שמתריפו אבל מקנחו בעלין" ומדובר ככל הנראה בחשש נזק שהשרף גורם לגזע[8], ולכן ניתן לקנח את השרף בעלים שהרי ניתן לזרקם לאחר השימוש בהם.