אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שדה אילן

ב"ה

שדה אילן/ בית האילן

תקציר

ביחידת העיבוד החקלאית- השדה- ניתן להשתמש הן עבור תבואה וירקות- צמחים חד שנתיים, והן עבור עצים- צמחים רב שנתיים,[1] כשבשדה זרועים צמחים חד שנתיים שדה זה נקרא "שדה לבן", "שדה ירק", "מקשאות", "מדלעות" ועוד- בכפוף לגידול הזרוע בשדה. כשנטועים בו עצים הוא נקרא "שדה האילן" או "בית האילן". כשפעמים רבות השימוש בשדה הוא שימוש מקביל- בחלקו תבואה וירקות ובחלקו עצים.

לכל גידול יש את אופן השימוש והעיבוד החקלאי המתאימים לו, ולכן יש לבחון מהי דרך העיבוד המתאימה בשדה לפי הגידולים המצויים בו, וכן את אופן ההחזקה בקרקע שמלמד על קניין השדה, מכירתו ועל הבעלות עליו.

מאפייני בית האילן

בספרות חז"ל הוזכרו שני סוגי יחידות קרקע חקלאיות- שדות- מבחינת הגידולים שלהם[2]:1. שדה לבן שבו גידלו בעיקר צמחים חד שנתיים. 2. שדה אילן שבו גדלו צמחים רב שנתיים- עצים, וכן שני סוגי שדות מבחינת מקור המים שלהם: שדה בית השלחין ושדה בית הבעל.

השימוש בשדה נועד הן לצורך תבואה וירקות והן לצורך עצים. במקורות רבים בחז"ל עולה כי השימוש בשדה היה משולב, לצורך שני גידולים אלו בו זמנית.[3] וכן ניתן לגדל בשדה מגוון של עצים ממינים שונים, שמניבים בזמנים שונים במשך השנה.[4]

כשהעצים נטועים בצפיפות תתכן השפעה על כמות הפרי, גודלו ואיכותו, ככל שהעצים צפופים יותר כך תתכן פגיעה בכמות הפרי ואיכותו בכל עץ, וכשהעצים נטועים במרווחים כמות הפרי בכל עץ עולה.[5] מספר סיבות יכולות להביא לכך, בדרך כלל מטעי הפרי בעבר גדלו בעל, ועל כן עצי הפרי מפתחים בית שורשים רחב ועמוק על מנת לקלוט מכסימום השקיה ומנרלים מן הקרקע. במידה ועל חלקת קרקע נטועים מספר רב של עצים, כמות המים והמנרלים אשר יפיק כל עץ מהקרקע תהיה נמוכה יותר, וכיוון שהזנת העץ נפגעת, זו משפיעה השפעה ישירה על כמות הפרי, גודלו ואיכותו. צפיפות העצים גורמת להצללה הדדית של העצים, זו מביאה לחוסר אור והתפתחות וגטטבית טובה, ואלו יכולים להביא לפחיתה בכמות הפרי גודלו ואיכותו.[6] בעיה נוספת היא מחלות ומזיקים המתפתחים בהצללה מרובה ולחות מצטברת על עלי הפרי. בעיה נוספת היא התנוונות של ענפי העץ וענפי הפרי, בעיקר במקומות בהם קיימת הצללה לאורך זמן, התנוונות זו פוגעת בהתפתחות העץ ומביאה לפחיתה בכמות איכות וגודל הפרי. להשקיית שדה האילן עיין ערך השקיה.

דיני בית האילן

חרישת בית האילן: לחריש בכלל, ולחריש סמוך לאילנות בפרט, קיימים יתרונות רבים, ביניהם אוורור הקרקע, שיפור קליטת המים,[7] שימור הלחות בקרקע, ועוד, ראה ערך "חרישה". 

חרישה בערב השביעית: מן התורה, איסור עשיית המלאכות בקרקע מתחיל בראש השנה של השנה השביעית. מ'הלכה למשה מסיני' למדו חז"ל שאיסור עבודת האדמה מתחיל שלושים יום לפני שנת השמיטה, כלומר: מראש חודש אלול. חכמים[8] הוסיפו שאסור לחרוש בשדה תבואה מפסח ובשדה אילנות מחג השבועות, כיוון שחריש לאחר העצרת מזיק לפרי במקרה של עצי פרי, ומזיק לענפים במקרה של עצי סרק,[9] חרישת הקרקע במקרים אלו נראית כמכינה לזריעה של השנה הבאה. דין זה נקרא 'תוספת שביעית', כך שאיסורי המלאכה חלים עוד לפני כניסת שנת השמיטה. 'הלכה למשה מסיני' זו אמורה דווקא כשבית המקדש קיים. אבל בזמן שבית המקדש אינו קיים, כל המלאכות מותרות עד ראש השנה של השמיטה.[10]

במקרה של אילנות, בזמן שתוספת שביעית נוהגת, חז"ל חילקו בין שדה האילן לאילנות בודדים שדינם הוא כשדה לבן, בעוד שבשדה האילן מותר לחרוש את כל השדה עד העצרת, באילנות בודדים מותר לחרוש עד העצרת רק סביבם כשיעור "אורה וסלו"[11] או כשיעור "בקר וכליו"[12] ואילו שאר השטח נידון כשדה לבן, ומותר לחרוש אותו רק עד הפסח.[13]

הזמן שמותר לחרוש בשדה האילן הוא מאוחר יותר מאשר בשדה הלבן, זאת בשל העובדה שהצורך בלחות הקרקע בשדה האילן היא נמוכה יותר מאשר בשדה הלבן, ולכן די בלחות מועטה כדי להשפיע על העץ.[14] 

מספר העצים ותנובתם המתירים חרישה בכל השטח בערב השמיטה: המינימום הנדרש על מנת שבית סאה יחשב כשדה אילן הוא שלוש אילנות הראויים להניב "ככר דבלה של שישים מנה באיטלקי" (= כ- 24 ק"ג)[15].  כשיש יותר משלושה עצים עד תשעה עצים, בודקים את גודלם וניפחם, אם ראויים להניב "ככר דבלה של שישים מנה באיטלקי" – כ-24 ק"ג תאנים, הם נחשבים כשדה אילן. אם היו עשרה עצים ומעלה "בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן"[16].

קריטריון נוסף שהוזכר בתוספתא הוא "שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה", דהיינו גם כשיש שלושה עצים בלבד המרחק ביניהם לא יעלה על המרחקים של צפיפות עשרה עצים בבית סאה.[17] ומאידך אם יש פחות משלושה עצים גם אם יש ביניהם מרחק של "מטע עשרה לבית סאה" הם נידונים כל עץ בפני עצמו.[18]

טיפול במזיקים: "האישות"[19] הוזכר בחז"ל כבעל חיים שמזיק לצומח, הנזק שהוא גורם בשדה אילן הוא משמעותי ולכן מותר לטפל בו הן במועד והן בשביעית, לעומת שדה לבן שהנזק הוא קטן יותר.[20] עיין ערך "טיפול במזיקי צמחים".

מקח וממכר: נחלקו התנאים במספר העצים, שברכישתם הקונה רוכש את כל שטח בית האילן[21], לדעת חכמים המספר המינימלי הוא שלושה עצים בתוך שטח של בית סאה, ולדעת רבי מאיר די בשני עצים,[22] כשהמרחק ביניהם הוא בין ארבע אמות לשש עשרה אמות.[23] ברכישה זו הקונה רוכש את כל זכויות השימוש בקרקע. אם אדם קונה פחות עצים מכך הוא לא מקבל את זכויות השימוש בקרקע, אין לו יכולת לטעת שם עצים חדשים, ובמקרה שהעץ מת, הוא לא יכול לטעם שם אחר במקומו.[24] מחלוקתם נסובה גם לגבי אמירת פרשת וידוי הביכורים, שלדעת רבי מאיר אם אדם רכש שני עצים, יכול לומר את פרשת וידוי הביכורים, ואילו לדעת חכמים רק כשרוכש שלושה עצים יכול לומר פרשה זו.[25] 

דיני חזקה: שימוש רציף בשדה במשך שלוש שנים רצופות שכולל את עיבוד הקרקע ואת השימוש בפרי מהווה ראיה על כך שמעבד השדה הוא הבעלים שלה. נחלקו התנאים האם בשדה אילן,  שיש בו מספר מינים שונים של עצים, האם שימוש בשלושה מינים שונים מהווה ראיה על בעלות השדה, ואין צורך בשלוש שנים.[26]

יש הסוברים שדי בכך שמחזיק הקרקע ישתמש בשלושה יבולים רצופים מאותו מין כדי ששימוש זה יהווה ראיה על החזקתו בקרקע.[27] ויש סוברים שיש צורך להחזיק בשדה במשך שלוש שנים מלאות.[28]

חזקה בשדה האילן נחשבת רק אם קטף את הפרי מהעץ, ולא אם אסף את הפירות הנושרים.[29]

חכירת השדה: במקרה של חכירת שדה או אריסותו, האריס או החוכר מתחייבים לטפל בשדה בתנאי שיש ביבול כמות כזו של פרי שתכסה את עלויות בטיפול בעצים, אם אין בה כמות מספקת של פרי, על מנת לכסות את העלויות אין לו מחויבות כזו.[30] ניתן להחכיר את השדה רק לאחד מהשימושים, גם אם יש בו הן האילנות והן צמחים חד שנתיים.[31] חז"ל דנו בשאלה באלו מקרים המחכיר חייב לדאוג לחוכר לאפשרות השקייה רצופה של השדה.[32] 

פאה: יש להשאיר פאה גם מאילנות. בבית האילן, אם יש גדר שמבדילה בין האילנות כל אילן נידון בפני עצמו ולא ניתן להשאיר פאה רק משדה אחד בלבד על כל שאר העצים, אך אם הגדר הענפים עוברים את הגדר ומעורבים אחד בשני, ניתן להשאיר פאה אחת בלבד מכל בית האילן.[33]

שריפת הקשים: לאחר הקציר, נהגו להשאיר את הקש של התבואה בשדה לתקופה מסוימת, כדי שאחרים יוכלו ליהנות ממנו. לאחר זמן מה שרפו את הקש, והוא נעשה זבל שמזבל את הקרקע. בשדה בית האילן שזורעים בו גם זרעים, מכיוון שהאילנות מצילים על הקרקע שלא תתקשה ותתייבש, הזיבול בו הוא אינו משמעותי[34] ולכן מותר לשרוף את הקשים שגדלו בשמיטה רק לאחר ראש השנה של השנה השמינית.[35]

מנחות: אין להביא לצורך המנחות תבואה שגדלה בבית האילן.[36]

בית סאה: יחידת השדה שבה דנו חז"ל היא שטח של בית סאה, אם כי צורת חלקת השדה לא היתה בהכרח ריבועית אלא בעיקר מלבנית- ביחוד שיטת עיבוד המדרגות. 

בית סאה הוא שטח שבו ניתן לזרוע חיטים בנפח של סאת חיטים. ששטחו הוא 50 אמה על 50 אמה = 2500 אמה מרובעות, ובו זורעים כמות של סאה זרע, כמה דעות לעניין גודלו בעניין זה:

לשיטת ר' חיים נאה בית סאה = גודלו הוא 576 ממ"ר.

לשיטת החזון איש בית סאה = גודלו הוא 829.44 ממ"ר.   

לשיטתו של י. פליקס בית סאה =  גודלו הוא 784 ממ"ר [37].

במידה ונחשב את ממוצע הדעות נקבל כי גודל בית זרע סאה הוא 729.81 ממ"ר, היינו גודל של כ-4\3 דונם אדמה.

נטיעה או אילן - שדה האילן נחשב ככזה אם גדלים בו אילנות נותני פרי או השווים להם בגודלם, עד מתי נחשבים עצי הפרי בנטיעה ומתי הוא הופך לאילן פרי, יש בכך מחלוקת תנאים[38]:

רבי אלעזר בן עזריה סובר כי הנטיעה הופכת לאילן מהרגע שמחללים את פריה – היינו בשנה הרביעית לנטיעה. רבי יהושע סובר כי הנטיעה הופכת לאילן אחרי שבע שנים, ואילו רבי עקיבא סובר כי הנטיעה נקראת נטיעה כל זמן שאנשים קוראים לשתילים נטיעות וברגע שיקראו אילנות יהפכו לכאלה. ראה בהרחבה בערך "נטיעות".

שדה אילן; בעל ושלחין - רוב שדות האילן בעבר היו שדות בעל, היינו נתונים למטר השמים. מעטים היו מטעי הפרי בעבר שהושקו תדיר. שדות האילן שהיו שלחין היו: האתרוג, התמר, הלימון, עצי בושם: האפרסמון,  המור והלבונה. השקיית שדה אילן – שלחין הייתה נעשית בעזרת תעלות הולכת מים למטע והצפת המטע במים (להרחבה עיין ערך השקייה, ושדה שלחין).

אזורי נטיעת שדות אילן אופייניים:

בהרים - נהגו לנטוע, גפנים, תאנים, זיתים, שקדים, אפרסקים, תפוחים, אגוז (מלך) ועוד.

שפלה – נהגו לשתול, שיקמים, זיתים, גפנים, שקדים, רימונים, בטנה, תות עץ, חבושין, שזיפים, אגוז (מלך), אגס, חרוב ועוד.

גליל נהגו לשתול – זיתים, גפנים, חרובים ועוד.

מישור החוף - נהגו לשתול, שיקמים, תאנים תמרים (לחים),

בקעת הירדן - נהגו לשתול תמרים אתרוגים, עצי בושם (אפרסמון, מור ולבנונה ועוד).

עיבודי שדה האילן:

היו מספר שלבים בהכשרת שדה האילן, בתחילה נהגו לסקל את הקרקע מסלעים גדולים, לאחר מכן היה נהוג לסלק את האבנים ובמידת הצורך בהרים השתמשו הן בסלעים והן באבנים לבניית מדרגות את המדרגות מילאו באבנים ועפר והכשירו אותם לנטיעה. את הנטיעה עשו בעיקר בחלק השני של החורף ובתחילת האביב, וכל זאת על מנת לנצל היטב את מי הגשמים להשרשת העצי הפרי וצימוח ראשוני מיטבי. 

את קרקע המטע עיבדו\ קילטרו\ חרשו מספר פעמים בשנה[39], היו מספר מטרות לחריש\קילטור זה: אוורור הקרקע ואי הידוקה, פתיחת הקרקע לקליטת מי הגשמים, סילוק צמחיית בר, מניעת סידוק עמוק של הקרקע המביא לייבוש הקרקע.[40]

נהגו לזבל\ לדשן את הקרקע לפחות פעם בשנתיים כבר בתקופות קדומות[41], היו סוגים שונים של זבל\דשן,[42] את הזבל קיבצו מהכבשים\עיזים\בהמות, אפר שריפת גזם או קנים, דם ועוד. עיבדו את הזבל ייבשו אותו ואז פיזרו בין עצי הפרי, את הזבל פיזרו בחורף לגידולי החורף ובתוכם מטעי עצי הפרי, ובאביב לגידולי הקיץ[43]. ולאחר מכן חרשו על מנת להטמינו,[44] כך הבטיחו יבולים טובים ויציבים לאורך זמן[45]. גם בספרות היוונית, הרומית והביזנטית נכתב רבות על חשיבות עיבודי הקרקע ועל החשיבות הרבה של הזיבול על מנת לשמור על פוריות הקרקע ומתן יבולי פירות יציבים לאורך זמן[46]. עיין בהרחבה בערך דישון/ זיבול.

נטיעת עצי הפרי – את עצי הפרי נהגו לשתול במהלך המחצית השנייה של החורף[47] או בתחילת האביב, רוב מוחלט של עצי הפרי היו חשופי שורש, אי לכך היה צורך לדאוג שהקרקע תהיה רטובה או לפחות לחה על מנת להביא להשתרשות מיטבית בקרקע. לעיתים רחוקות היו בכל זאת היו שנטעו במהלך הקיץ, אך אז היה צורך להשקות את הנטיעות כמה פעמים עד תחילת החורף,[48] או למצוא דרכים חלופיות להרווית הנטיעה.

משתלת עצי פרי - היו שעשו משתלת עצי פרי וממנה לקחו עצי פרי לשתילה,[49] את המשתלה הכינו כשנה מראש ולעיתים אף יותר, שתילים אלו הושרשו בתוך כלי חרס  או כלים אחרים, ולאחר ההשרשה וההתבססות הייחור העתיקו אותן לשטח המטע לנטיעה באומד סופי. למשתלה זו היו יתרונות רבים. נטיעת עצי פרי  ממשתלה הביאה לקליטה הרבה יותר טובה של שתילי הפרי (עקב בית השורשים המפותח), אחידות רבה יותר במטע, מניעת תמותה של עצים, אפשרות לנטיעה גם במהלך הקיץ והסתיו.

דינים נוספים

בחז"ל, שדה שנטועים בו עצים נקרא גם "פרדס", "גנות",[50] "יער"[51], אברהם נטע אשל בבאר שבע והכוונה היא שהוא נטע פרדס שהיו בו תאנים, ענבים ורימונים.[52] גנות ופרדסים הם חלק מסימני המלכות.[53]

יש ובעלי חיים חיו בפרדס, בעלי חיים אלו אינם נחשבים ברשותו של האדם, ולכן אין לשחטם ביום טוב[54], אלא אם כן מדובר בגינה הסמוכה לעיר שאז הם נחשבים ברשותו של האדם.[55] שילוח הקן נוהג בציפורים המקננות בפרדסים מכיוון שאינן מזומנות לאדם וניתן לקיים בהן את שילוח הקן.[56]

בין המקומות שהוזכרו שיש בהם פרדסים הם סבסטי ויריחו.[57] אסור לטעת גנות ופרדסים בתוך ירושלים.[58] יש והגנות והפרדסים הקיפו את העיר.[59] נחלקו התנאים האם מותר לטעת גנות ופרדסים בעיר הנידחת.[60]

נחלקו התנאים כיצד להתייחס לגנות ופדסים הנמצאים בתוך בתי ערי חומה, האם דינן הוא כערים או כשדות[61]. 

יש צורך לשמור על התבואה הגדילה בגנות ובפרדסים, לשומר אסור לאכול מהפירות בזמן שמירתו.[62] שומרי גנות ופרדסים פטורים מן הסוכה אם בשל ישיבתם בסוכה מלאכתם לא תתבצע נאמנה.[63]

מותר לעניים להיכנס לפרדיסות כדי ליטול את מתנותיהם עד שתרד רביעה שנייה.[64]

כתיבה ד"ר עקיבא לונדון, הרב דוד אייגנר

ביבליוגרפיה

פליקס, שביעית, 87.

פליקס, החקלאות בארץ ישראל, 1990, עמ' 82 – 86

ליברמן, תוספתא כפשוטה

וארו, חלק 2 פיסקה 4; שם, ספר 1 פיסקה 38; קולומלה 'על החקלאות', ספר 2 פיסקה 13