אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
Flowering
ערך זה עוסק בפריחה שהוא שלב בוטני של התפתחות הצמח והפרי, לשלבים הנוספים ראה: האבקה, הבאת שליש וחנטה.
לגבי מעמדו ההלכתי של הפרח ראה ערכים פרח וסמדר.
א. תקציר
ב. חלק מדעי
ד. הפריחה
ה. שלבי הפריחה
משמעויות הלכתיות לפריחה:
ז. ביכורים
ח. ברכת האילנות
ט. ברכת שהחיינו
י. דיני קניינים
יא. חנטה
יב. עונת המעשרות
יג. קביעת השנים
יד. שמיטה
טז. מילון מושגים
מטרתה של הפריחה היא להעמיד עבור הצמח את הדור הבא שלו, היא מתחילה כשהתמלאו לצמח התנאים הרצויים לשם כך, תחילתה היא בהתמיינות מענף לפרח, וסופה הוא עם הפרייה מוצלחת וחנטת הפרי, במקרה של חוסר הפרייה הפריחה מסתיימת באיבוד חיונותם של אברי הפרח ובהתייבשותם ובנשירת הפרח.
הפריחה היא השלב הראשון בהליך הרבייה המינית של צמחים עילאיים[1], השלבים הבאים ברבייה זו הם האבקה, הפרייה, חנטה ויצירת זרעים, (עיינו בערכים 'האבקה' וחנטה). השכבות הבשרניות של הפרי – ציפת הפרי, הנאכלת על פי הרוב (פריקארפ- pericarp), אינן נחוצות לשם הרבייה המינית, אלא מטרתן היא לשמש בית קיבול לזרעים, הוא משמש כעין פתיון למשיכת בעלי חיים אליו, ועל ידי כך הוא משמש כמכשיר להרחקת הזרעים מצמח האם והפצתם למרחקים[2].
תנאי הסביבה העיקריים המשפיעים על הפריחה הם אור וטמפרטורה. בנוסף לכך קיימים תנאים נוספים המשפיעים על הפריחה כגון יובש ורמת התזונה המינרלית (=יסודות ההזנה הקיימים בצמח). ניתן לכוון את הפריחה גם בעזרת הורמונים צמחיים (טיפולי התעוררות), שיטות חיגור[3], ריסוס שמן ועוד[4].
הצמחים מסוגלים למדוד את אורך הלילה, ועל פי זה לכוון את התפתחותם לקראת הבאות, מערכת זו היא מערכת הפיטוכרום[5]. המעבר של צמחים בין שלבי הצימוח השונים (ממצב וגטטאיבי- צמחי, למצב רפרודקטיבי- רבייתי) תלוי גם בכמות האור, ישנם צמחים העוברים בין השלבים כשהלילות מתקצרים[6], צמחים אלו פורחים באביב ובתחילת הקיץ, צמחים כגון חיטה[7], צנון, עצים נשירים שונים, צמחים אלו נקראים גם כן צמחי יום ארוך. וישנם צמחים שעוברים בין השלבים כשהלילות מתארכים[8], צמחים אלו פורחים בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו, צמחים כגון תירס[9], אורז ועוד, צמחים אלו נקראים גם כן צמחי יום קצר. ענף הפרחים מנצל עובדות אלו על ידי שינוי כמויות האור המגיעות לצמחים, ובכך לכוון את מועד הפריחה ולשווק פרחים בעונות בהן לא ניתן לגדל פרחים בארצות צפוניות ותנאי מזג אוויר קשים[10].
יעודו של הפרח בצמח העילאי הוא יצירת הפירות והזרעים, הזרעים נוצרים מהביצית המופרית, הפרי בכללותו מתפתח מאיברים אחרים של הפרח כגון השחלה או המצעית.
הפרח הוא ענף קצר שעבר שינוי צורה (התמיינות) תוך התאמה לתפקיד מיוחד, שינוי צורה זה כולל התפתחות של איברי ההתרבות: השחלות (האבר הנקבי) והאבקנים (האבר הזכרי), וחוסר יכולת לבצע פוטוסינתיזה בשל איבוד הכלורופיל[11] בשל כך אספקת המזון של הפרח תלויה באברי הצמח האחרים. מכיוון שכאמור מטרתו של הפרח ובעקבותיו הפירות והזרעים היא להעמיד את הדור הבא של הצמח הם מקבלים את מרבית המוטמעים של הצמח[12] עצמת הנשימה גבוהה מעצמת הנשימה של אברים אחרים, וחומרי המזון מנוצלים יתר על המידה.
החלק ממנו חלקי הצמח מתפתחים נקרא "פקע" (עין). לשאר חלקי הפרח ולתפקידיהם השונים עיינו ערך "פרח".
ברוב הצמחים הפרחים הם דו מיניים, דהיינו הפרח עצמו מכיל הן את האיברים הזכריים והן את הפרחים הנקביים. בחלק מהצמחים בעלי פרחים כאלה, קיימים מנגנונים המונעים האבקה עצמית, ההתפתחות של העלי והאבקנים אינם מתבצעים ביחד אלא בזמנים שונים. ישנם צמחים שפרחיהם הם חד מיניים, ישנם פרחים זכריים וישנם פרחים נקביים, כגון תירס, ראה תמונה.
כמו כן, ישנם צמחים בהם הפרחים הזכריים והנקביים נמצאים על אותו עץ, צמחים אלו נקראים חד ביתיים, וישנם צמחים בהם הפרחים הזכריים והנקביים נמצאים בעצים שונים, צמחים אלו הם נקראים צמחים דו ביתיים, מינים כגון האלון הם חד ביתיים, ואילו התמר והחרוב הם דו ביתיים, היתרון בהימצאות הפרחים בשני עצים שונים הוא ההבטחה שההאבקה תהייה הדדית ומיגוון התכונות של הצאצאים יהיה גדול יותר מאשר במינים בהם ההאבקה היא עצמית[13].
הפריחה מחולקת למספר שלבים:
אחוז הפרחים שמופרים בסופו של התהליך יכול להגיע במינים מסוימים לאחוזים בודדים מכלל הפרחים כגון זיתים, הדרים, ועוד. הצלחתה של הפריחה תלויה במספר גורמים, ראה ערכים האבקה וחנטה.
בתנ"ך הפריחה מבטאת אופנים שונים של צמיחה, והיא הוזכרה במספר הקשרים:
במשנה[23] הוזכרו פרחי הכהונה שהם הכהנים הצעירים.
תיאור דומה להליך הפריחה וההפרייה נמצא בספרו של רבי יהודה החסיד[24]: "למה פרח מטהו של אהרן פירי שקדים יותר משאר פירות? - לפי ששקדים אין גדילין כי אם משני פרחים, אחד חלול כנקיבה והאחד בולט כזכרות; וכשהרוח מנשב, ניכנס הבליטה בנקבות, וגדל ממנו הפרי".
בחג השבועות יש להקריב את קרבן שתי הלחם העשוי מחטים, רק לאחר הבאתו ניתן להביא ביכורים למקדש, הגמרא דנה מאיזה שלב התפתחות הפרי הוא נחשב כפרי השייך לאותה שנה וניתן להביאו לביכורים, האם די בכך שהפקע יתחיל להתפתח, או שיש צורך שתהיה כבר פריחה ממשית על העץ.[25]
חז"ל קבעו ברכה מיוחדת על ראיית פריחת האילנות[26] מכיוון "שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקדוש ברוך הוא".[27] הפריחה הוגדרה כ"לבלוב"[28], ברכה זו נאמרת בימי ניסן. ניתן לברך ברכה זו רק כשישנה פריחה על העץ, ולא כאשר כל הפרחים כבר חנטו[29].
ניתן לברך ברכת שהחיינו רק על פרי בשל, ולא בשלב הפריחה, גם אם הפרחים נאכלים[30].
בדיני קניינים קיים כלל שאדם יכול למכור רק חפץ שכבר קיים, ואינו יכול למכור דבר שלא בא לעולם, עם זאת נחלקו במקרה של דברים שאמנם עדיין הם לא קיימים אך קיים סיכוי סביר שהם יגיעו ("עבידי דאתו" בלשון הגמרא). ביחס לפרי נחלקו התנאים האם מכיוון שהפרי הוא המשכו של הפרח מדובר למעשה באותו דבר שנחשב כבר כקיים בעולם ולכן המוכר פרח מכר גם את הפרי, או שמא מכיוון שהפרחים עוברים תהליך כדי להיעשות לפרי לא ניתן להתייחס לפרי כקיים, המוכר את הפרח לא מכר את הפרי.[31]
יש הסוברים שהפריחה היא החנטה, עיין ערך חנטה.[32]
חז"ל קבעו לכל מין את שלב ההתפתחות של הפרי ממנו ניתן להפריש מהפרי תרומות ומעשרות, שלב זה נקרא "עונת המעשרות", יש המבארים שמינים שבהם החלק הנאכל הם הגבעולים והעלים, השלב הקובע לעונת המעשרות, שנות המעשר ושביעית הוא שלב הפריחה[33], עם זאת, פירות שציפת הפרי נאכלת עונת המעשרות היא בשלבים מאוחרים יותר, בשלבים שבהם יש כבר ממשות מסויימת של פרי, עיין ערך עונת המעשרות.
החנטה היא אחד השלבים המשמעותיים ביחס לקביעת השנים של הפרי לענין שנות המעשר, ערלה, שביעית ועוד, אחת הדעות ביחס לחנטה היא שמדובר בשלב הפריחה.[34] עיין ערך חנטה.
בשמיטה קיים כלל שאין להפסיד את פירות השביעית[35], הגמרא הסתפקה מאיזה שלב של התפתחות הזיתים אין להפסידם, האם אין להפסיד את הפרחים כבר משלב הפריחה[36], והמדד הוא לפי כמות הזיתים שאמורים לצאת מפריחה זו, או שיש לחשוש להפסד רק לאחר החנטה[37].
אחת הפעולות הנעשות במשקים חקלאיים היא גיזום הענפים על מנת לעורר את הפריחה, בשמיטה פעולה זו אסורה.[38] לחלופין, במינים בהם ישנה פוריות גבוהה יש לדלל חלק מהפרחים, מותר לעשות דילול זה בשמיטה מכיוון שבכך עדיין אין הפסד של הפרי, אם כי עדיף בתחילה להזיק לפקעי הפריחה על ידי ריסוסם/ דילולם, מחיקה ביד, על מנת שהפרח לא יפתח כלל[39] כמו כן, ניתן לעשות כן בשמיטה גם בעצי ערלה.[40]
כאמור, הפריחה וההנצה הוזכרו במספר מקומות בתנ"ך באותו פסוק, כגון חלומו של שר המשקים, מטהו של אהרון, בשיר השירים, ועוד.
נחלקו הפרשנים האם "פריחה" ו"הנצה" שהוזכרו בפסוקים אלו מבטאים את אותו שלב צימוח של פרח או הפרי, או שמדובר בשני שלבים שונים:
יש המבארים שמדובר בשני שלבים שונים של הצמח; הפריחה היא השלב הראשון, ולאחריה שלב ההנצה,[41] פריחה היא הוצאת העלים[42], והנצה היא הוצאת הפרחים[43] לדעת י. פליקס[44], הביטוי 'פרח' בתנ"ך כוונתו היא ללבלוב וגדילה ולא למושג פרח- flower כפי שמקובל בימינו, ראיותיו הן מהבנת הפסוקים השונים בשיר השירים. ויש המבארים שפריחה והנצה שהוזכרו בפסוקים אלו מבטאים את אותו שלב בהתפתחות הצמח.[45]
הפרח בלשון המשנה נקרא "נץ",[46] וכפי שהוזכר במשנה[47] שנץ הרימון הם האבקנים המחוברים לבסיס אונות ה"כתר" או עלי הגביע, עיין ערך רימון. הפריחה מסתיימת עם נשירתו של הנץ.[48]
ביטוי נוסף שהוזכר לפריחה הוא "הפרגה".[49]
הביטוי "הנץ" הושאל גם לזמני היום, ומשמעותו היא הזמן שבו השמש יוצאת מעל ראשי ההרים.[50]
יש לציין שבצמחים חד שנתיים ההנצה מבטאת את הנביטה.[51]
כתיבה: ד"א
לאיורים לשלבי התפתחות הצמח השונים, ראה בקישור הבא: http://orchardkeeper.com/pdf/FruitTreeGrowthStages.pdf
ביביליוגרפיה
א. זמסקי, תהליכים ומנגנונים בעולם הצמחים, ירושלים תשע"ז.
אנציקלופדיה לחקלאות, כרך שני, מדעי היסוד ב, תל אביב תשמ"ח.
י. פליקס משנת שביעית עמ' 121, 123, 173.
י. פליקס תלמווד ירושלמי שביעית עמ' 145.
י. פליקס טבע וארץ בתנ"ך 69- 75.
מ. רענן, פורטל הדף היומי.
[1] צמחים בעלי פרחים, שההתרבות שלהם נעשית על ידי זרעים.
[2] אנציקלופדיה לחקלאות כרך שני עמ' 187, זמסקי עמ' 224.
[3] חיגור היא פעולה שנעשית במינים רבים של צמחים, פעולה זו היא חיתוך שיפת העץ (השכבה החיצונית של הגזע) על מנת למנוע את העברת המוטמעים (סוכרים) מהעלים לכיוון השורשים, כשהפעולה נעשית סמוך לפריחה, מתקבלת פריחה שופעת יותר ואחוז חנטה גבוה יותר, וכשהיא נעשית בשלבים מאוחרים יותר מתקבל פרי עם אחוז סוכרים גבוה יותר. עיין ערך חיגור.
[4] אנציקלופדיה לחקלאות כרך שני עמ' 377- 382, זמסקי עמ' 117- 120.
[5] מערכת זה היא חלק מתכונת הפוטופריודיזם Photoperiodis, "מחזוריות האור", דהיינו תגובה של צמחים ובעלי חיים לתנאי האור המשתנים.
[6] דהיינו לאחר ה21 בדצמבר בחצי הכדור הצפוני.
[7] החיטה מוגדרת גם כן כצמח ששייך ל"עונה הקרה", והוא זקוק למנות קור על מנת להתפתח כראוי.
[8] דהיינו לאחר ה21 ביוני בחצי הכדור הצפוני.
[9] התירס מוגדר כצמח ששייך "לעונה החמה" והוא זקוק לטמפרטורה יחסית גבוהה על מנת להתפתח כראוי.
[10] ראה למשל: בחינת השימוש בנורות LED כתוספת תאורה להארכת היום בפרחי קטיף, נשרי וחוב' באתר שה"מ, תכונה זו קיימת גם בבעלי חיים, ולכן מקובל בלולי הטלה להוסיף מספר שעות אור בלול על מנת לגרום להטלה מוגברת.
[11] הכלורופיל הוא המרכיב המרכזי שאחראי על תהליך הפוטוסינתיזה בצמח.
[12] זמסקי, עמ' 60, הזרע מכיל בעיקר שלושה חלקים מרכזיים: נבט, אנדוספרם (ברובם הגדול של הצמחים), וקליפה. האנדוספרם מכיל את חומרי התשמורת שמהם הנבט מקבל את האנרגיה הנחוצה על להתפתחות הצמח עד תחילת תהליך הפוטוסניתיזה. ישנם מעט צמחים בהם אין אנדוספרם, אלא פריספרם.
[13] אנציקלופדיה לחקלאות כרך שני עמ' 183- 185.
[14] בראשית מ, יא.
[15] במדבר יז, כג, יש לציין שבמדרש תנחומא (בובר) פרשת נח מובא שהגפן שנח נטע פרחה ביום בו נטע אותה.
[16] ו, יא.
[17] ז, יג.
[18] כז, ו.
[19] ישעיהו לה א- ב, מפסוק זה נקבעו שמות למספר מושבים בנגב שהוקמו בראשית הקמת המדינה, תפרח, גילת ורנן.
[20] שמות ט, ט.
[21] ויקרא יג, יב.
[22] משנה קינים ב, א.
[23] ראה רע"ב יומא א, ז: "פרחי כהונה - בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי, וכן כתב החזקוני במדבר יז, כג "ויצא פרח סימן לפרחי כהונה העתידין לצאת ממנו".
[24] ספר גימטריאות לרבי יהודה החסיד פרשת קרח אות טו.
[25] מנחות סט, א ראה רש"י ורבנו גרשום במקום, ברור לגמרא שבמקרה בו הפרי חנט הוא כבר נחשב כקיים, הספק הוא על שלבי הגדול הקודמים יותר. ראה פליקס, ביאור לירושלמי שביעית, ח"א עמ' 145. בביאורו את התוספתא שביעית (ליברמן) ב, ו ביחס לפול המצרי: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על הגמור שהוא לשעבר ועל שלא הנץ שהוא לעתיד לבוא, שהכוונה ב"שלא הנצו" הוא שעדיין לא פרחו, במקרה זה לדעת כולם הפרי נחשב כעדיין שאינו בעולם.
[26] ברכות מג, ב, השו"ע אף יחד לברכה זו סימן בפני עצמו ראה או"ח סימן רכו, ברכה זו היא חלק מ"ברכות הראיה".
[27] שיטה מקובצת ברכות מג, ב.
[28] כפי שמובא בגמרא ברכות מג, ב: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי".
[29] בברכת האילנות קיימים כמה דיונים, האם היא דווקא בימי ניסן או שניתן לברך גם בחודש אחר, מה הדין כשכל הפרחים כבר חנטו, ראה בנושאי הכלים על השו"ע, ובאנציקלופדיה תלמודית ערך ברכות הראיה כרך ד טור שנח. ראה שו"ת חלקת יעקב או"ח נו שדן בשאלה האם ניתן לברך ברכת האילנות על פרחים בעץ כשהוא עדיין בשנות הערלה.
[30] שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנ.
[31] מחלוקת רבי ורבנן ב"ב קכד, א. כיצד יש להתייחס לפריחת התמרים האם מדובר בשבח שבא מעצמו, או שמדובר בדבר שמשתנה.
[32] מאירי ר"ה ב, א בשם יש מפרשים.
[33] כך מבאר ר"ש ליברמן את התוספתא מעשרות א, ד: "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו, וכל האובן אדומין משייבינו", שהייבון הוא שלב מקביל להנצה או לפריחה. אמנם לדעת י. פליקס שלב הייבון הוא מאוחר יותר, והוא שלב הופעת הפירות המלווה בנשירת הפרחים ("נץ").
[34] מאירי ר"ה ב, א בשם יש מפרשים.
[35] משנה שביעית ד, י, "מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית".
[36] ראה רש"י פסחים נב, ב שכוונת המשנה "משיוציאו" הוא יציאת העלים בימי ניסן, יש לציין כי בדבריו בברכות לו, ב כתב רש"י "משיוציאו- את הפרי".
[37] ירושלמי שביעית ד, ח, רש"ס שביעית ד, ח באפשרות ראשונה בביאור דברי המשנה: "והזיתים משיניצו", ראה פני משה שביעית ד, ט שכתב: "שמשערים לפי הנץ שהוציאו, כמה זיתים יכולים להיות ממנו". ריבמ"ץ שביעית ד, ח: "כשתכניס סאה זיתים בתחילת הנצתם ובסחטם יצא מהן רביעית", אולם ראה ר"ש ורא"ש בהסבר דברי בית שמאי "משיוציא", שהכוונה היא שהאילן הוציא פרי, ולדבריהם בית הלל מבארים את דברי בית שמאי ולא נחלקו עליהם, לדעות נוספות בשאלה זו ראה שבת הארץ ה, ג עמ' 480.
[38] ראה שו"ת באהלה של תורה ג, כב.
[39] שו"ת באהלה של תורה ג, מו, בכל מקרה אין לבצע את הורדת הפרחים ידי גיזום מכיוון שגיזום היא פעולה האסורה מן התורה בשמיטה.
[40] קובץ בצאת השנה עמ' נג, שאם לא יורודיו את פרחי הערלה יתכן נזק לעץ, ופעולה זו היא אם כן בגדר של "אוקמי אילנא".
[41] כך מבאר רש"י בראשית מ, י. ראה מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו יח, ה: "יש אילנות שהפרח קודם להציץ השקדים ודומיהם, וע"כ תמצא במטה אהרן ויוצא פרח ויצץ ציץ, ומזה המין מדבר פה במליצתו, ויש אילנות שהנץ יוקדם להפרח, וע"כ אמר לקמן, (ישעיהו כז) יציץ ופרח ישראל.
[42] ראה תוספתא פרה (צוקרמאנדל) יא, ז: שנחלקו התנאים מהי הגדרת הענפים לפני הוצאת העלים "אלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הניצו כל עקר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים תמרות גבעולין שלא גמרו ויונקות שלא הניצו כל עקר".
[43] ערוך ערך "לבלב", רד"ק בראשית מ, י, רמב"ן בראשית מ, י בהסבר דברי אונקלוס. ראה מדרש רבה בראשית פרשה פח: "הבשילו אשכלותיה ענבים, גפן שהפריחה מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו", מובן שהפריחה היא השלב שלפני הוצאת הענבים.
[44] טבע וארץ בתנ"ך עמ' 69.
[45] כך מבארים הפרשנים את דברי איוב טו, לג: "יחמס כגפן בסרו וישלך כזית נצתו", רלב"ג, מצודת ציון והמלבי"ם, וכך מבאר מצודת ציון תהילים עב, טז, א. ראה שיר השירים ו, יא: "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמנים", וכן שיר השירים ז, יג: "נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים".
[46] משנת שביעית עמ' 121, 123, ובעוד מקומות.
[47] משנה עוקצין ב, ג, תוספתא עוקצין א, ח; ב, יב.
[48] פליקס, ביאור לירושלמי שביעית, ח"א עמ' 145.
[49] במדבר רבה (וילנא) נשא פרשה ז: "למה"ד למלך שהיה לו גינה אחת מליאה בכרוב נאה ומשובח נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה ואמר מה נאה ומשובח לבקר אני מוכר אותה לתגרין ואמלא כיסי זהובים בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה א"ל תיפח רוחך בערב היית נאה ומשובחת ובבקר הרי הפרגת", המדרש משווה את הביטוי "הפרגת" להסבר הפסוק: "ובבוקר זרעך תפריחי".
[50] רבינו יונה על הרי"ף ברכות ד, ב: "והנץ החמה הוא מלשון הנצו הרמונים כלומר עד שעה שחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים, תוספות יום טוב ברכות א, ב.
[51] ראה רמב"ם כלאים ב, יז שכתב: "וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה". שו"ת הרמב"ם סימן קל.
פריחת תירס:
ניצן ת.ד 8 מיקוד 7928700
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
