אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

עוללות

ב"ה

עוללות

כתיבה: הרב דוד אייגנר

העוללות הוזכרו כענבים שנותרות בכרם לאחר הבציר[1] ומדובר בכמות קטנה של פירות.[2] או באשכולות שהתפתחו כך- חסרות כתף ונטף[3], אשכולות אלו מיועדים לעניים ואסור לבעלים לבצרם[4]. הענבים שגדלים על העוללות נקראות "ענבי עוללות"[5] דין העוללות הוא רק בכרם[6] אם כי במשלי הנביאים הומשלו לעוללות גם פירות נוספים.[7]

תיאור העוללות

בענפי הגפן, כמו בצמחים רבים, קיימים פקעים (מריסטמות) שהם רקמות של הצמח, ומהם מתפתחים הצמח וחלקיו השונים. בגפן, הפקע המיועד לצימוח עלים וזמורות (צימוח וגטטיבי) והפקע המיועד לייצור פרי – אשכולות ופרחים (צימוח רפרודוקטיבי) נוצרים מאותה רקמה ראשונית. הגפן מתעוררת באביב בכמה שלבים, שבמהלכם חלק מהפקעים מתמיינים לשריגים ולקנוקנות וחלקם לתפרחות – אשכולות ענבים. התעוררות הגפן מושפעת מהורמונים צמחיים שונים הקיימים בצמח (ג'יברלינים וציטוקנינים), ועיקר ההשפעה על צורת האשכול העתידי מתרחשת בשלב הראשוני – העוברי – של הפקע.[8]

אשכול הענבים נוצר מהתמיינויות חוזרות ונשנות של הפקע הרפרודוקטיבי. במהלך ההתמיינות נוצרים השדרה המרכזית שנקראת 'שזרה' או 'שדרה' (rachis) והתפצלויות נוספות ממנה היוצרות סעיפים – פסיגים (penducle). בקצה כל סעיף מתמיינים שלושה עד חמישה פרחים הנעשים לענבים. העינב נקרא 'ענבה' – פרי עסיסי ועבה. גודלם ומשקלם של הענבים משתנה לפי הזנים. חיבור העינב לאשכול נקרא עוקץ (pedicel). בכל אשכול ישנם בסך הכול עשרות עד מאות פרחים שמתפתחים לענבים. בפי העינב יש חותם הסוגר אותו במקום חיבורו לעוקץ.

בבסיסה של השדרה (סמוך לשריג) מתפתחים פסיגים מספר, ובקצה השדרה – פחות פסיגים, וכך מקבל האשכול את צורת החרוט האופיינית לו.

תהליך ההתמיינות מורכב, ולעיתים אינו מתבצע כראוי בשל השפעות גנטיות והורמונליות, גלי חום, עקת מים, מחלות שונות כגון זטרת וכשותית, פטריות התוקפות את הצמח, ואף בשל מרחק הפקע מבסיס הצמח. כאשר הפקע הרפרודוקטיבי אינו מתפתח כראוי, הוא מתמיין רק לשדרה מרכזית ותו לא, או שהתפתחותו נעצרת ונוצר אשכול קטן. במקרים כאלה גם הפיכת הפרח לפרי נפגעת, הפרחים אינם חונטים ונוצרים פירות בודדים בלבד על אשכול הענבים, עד כדי חוסר חנטה מוחלט.

לכל הדעות אשכול תקין הוא זה שמורכב מפסיגים המחוברים לשדרה המרכזית, ומצויים לרוב בחלקו העליון של האשכול, הקרוב לזמורה. בקצה האשכול אומנם אין פסיגים, אך הענבים חופים את כל השדרה. אשכול יוגדר כך אם יש לו כתף ונטף, ואז הוא שייך לבעל הבית ואין לו דין עוללות.[9] הראשונים נחלקו כיצד להגדיר את האשכול המיועד לעניים, חסר הכתף והנטף, כפי שמפורט להלן.

כתף

לדעת הרמב"ם החיסרון בכתף הוא שלאשכול אין כלל פסיגים, והענבים מונחים על גבי השדרה המרכזית.[10] לדעת הר"ש ישנם פסיגים, אך הם אינם רצופים על גבי השדרה.[11]

כאשר הכרם מטופל כיאות, רוב אשכולות הגפן מתפתחים לצורה של כמשולש או לצורה מעוגלת, ויש להם כתפיים, היינו קרוב לבסיסו האשכול רחב, והוא נעשה צר ככל שמתרחקים מבסיס השדרה. החלק הצר בקצה האשכול הוא הנטף. לעיתים האשכול אינו מתפתח כיאות, ויש בו מעט גרגרים. הדבר יכול להתרחש באשכול אשר פרח וחנט מאוחר יותר מרוב אשכולות הכרם, או שהחנטה הייתה לקויה, ואז נוצרים אשכולות קטנים הכוללים גרגרים מועטים. הגרגרים יכולים להיות מחוברים לשדרה כמקבץ או פזורים אחד אחד על השדרה. אין באשכולות קטנים אלו לא כתף ולא נטף, והם שייכים לעני.

נטף

לדעת הרמב"ם כשהענבים אינם מכסים את השדרה אזי אין נטף.[12] לדעת הר"ש אלו הענבים שמתפתחים בקצה האשכול מהשדרה עצמה, וכשהם גדלים בצפיפות יש נטף, וכשהם גדלים במפוזר אין נטף.[13]

עוללת בארכובה

לעיתים העוללת היא בארכובה. בחז"ל המושג הארכובה משמש לתיאור אחד מפרקי הרגל, הירך או הברך,[14] וגם לתיאור אחד מחלקי הגפן, מעל חיבורה לקרקע.[15] המשנה[16] מתארת מקרה שבו התפתח אשכול שלא על גבי זמורה נושאת פרי, כגון התפתחות אשכול נוסף בקצה האשכול,[17] ישירות מזמורה מרכזית,[18] מהגזע הראשי[19] או מקנוקנת שאחד הפקעים בה התמיין לאשכול.[20] הסבר נוסף הוא שהבוצר חתך זמורה שיש בה אשכולות רבים, חלקם בעלי מבנה שלם וחלקם אשכולות חסרי כתף ונטף.[21] כל עוד ניתן לבצור את העוללת עם האשכול השלם או שהמרחק ביניהם קטן – גם העוללת שייכת לבעל הבית.[22]