אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

סממנים- מיני צביעה מהצומח

ב"ה

סממנים- מיני צביעה מהצומח

ארץ ישראל נחשבה ליצרנית טקסטיל חשובה בתקופת המשנה והתלמוד, צביעת הבדים בגוונים שונים הוזכרה בחז"ל בהשלכות הלכתיות רבות, כגון קדושת שביעית בצבעים אלו[1], שימוש בפירות ערלה לשם צביעה[2], צביעת הציצית ב'קלא אילן'[3], שינוי של האומן בגוון הצבע המבוקש[4] ועוד.

רכיבי הצבעים בצמח

הצבעים בצמח מוקנים לו על ידי קבוצת פיגמנטים (צִבענים, או סימנים בלשון חז"ל) שנקראת אנתוציאנינים, שהם חומר צבע שנמצא ברקמה ומעניק לה את צבעו. צבעים אלו נמצאים ברכיבי התא השונים - חלליות, כלורופלסטים וכרומופלסטים. רכיבים אלו הם ייחודיים לצמח ואינם קיימים בסוגי תאים אחרים שאינם צמחיים.

מלבד הכלורופיל שצבעו ירוק, צבעי האנתוציאנינים הם אדום, ורוד, לילך וכחול. ישנם מאות שילובים בין גוונים אלו, והם מעניקים לכל צמח את צבעו המיוחד.

לצבעים אלו קיימת חשיבות רבה בחיי הצמח. בעלי הצמח ובפרי קודם הבשלתו קיים הכלורופיל, שתפקידו הוא לבצע את תהליך ההטמעה - הפוטוסינתיזה. עם הבשלת הפרי הכלורופיל מתפרק, ומתגלים הצבעים האחרים הקיימים בצמח. תהליך זה נקרא 'שבירת צבע', והוא מלמד על הבשלת הפרי[5]. בנוסף לכך, צבעים אלו גורמים להימשכותם של בעלי החיים לפרי ולרצון שלהם לאכול ממנו, ובאמצעותם הצמח יכול להפיץ את זרעיו. תופעה זו קיימת גם בעלי הצמח: כשהעלה מסיים את תפקידו והצמח מעוניין להשירו, הכלורופיל מתפרק ומתגלים הצבעים האחרים שבעלה.

אנתוציאנינים נוספים מצויים בעלי הכותרת של הפרח, וצבעם המיוחד מהווה אבן שואבת לחרקים, שמאביקים את הפרחים בבואם.

שימוש בצבעים על ידי האדם: במהלך ההיסטוריה הצבעים בעולם היו טבעיים והופקו מסוגי אדמה שונים וממינרלים שהיו מצויים בה; מן החי - מחלזונות, כנימות, דיונונים ועוד, וכן מעולם הצומח.

בחז"ל הוזכרו מספר צמחים ששימשו במיוחד לצביעה: האוג, איסטיס, פואה, רכפה, קוצה ועוד, וכן הוזכר הרימון ששימש גם למאכל וגם לצביעה.

ניתן להרתיח את הצמח ולהפיק ממנו את הצבענים, ולהשתמש בנוזל המתקבל כצבע. לחלופין ניתן להרתיח את הבד הרצוי יחד עם צמחים.[6] ישנן שלוש שיטות שבהן צבעו בעולם העתיק: 1. צביעה ישירה - הצבען נקשר לסיב באופן ישיר, ללא חומר מקבע. 2. צביעה באמצעות צרבנים - הצבען זקוק לחומר מתווך שיצרוב או יקשר בינו לבין הסיב. 3. צבעי יורה - צבענים שאינם מסיסים במים. לצורך צביעה בהם יש צורך להמיסם תחילה, כדי שבסופו של דבר יוכלו להיקלט בסיב היטב.[7] לפני כמה עשרות שנים פותחו הצבעים הסינטטיים, שהחליפו את מקורות הצבעים הטבעיים, בעיקר את הצבעים מן החי ומן הצומח.

להלן זיהוי של צמחים שונים שהוזכרו בחז"ל כצמחים המיועדים לצביעה:

איסטיס הצבעים (Isatis tinctoria) - מין במשפחת המצליבים. הוא נפוץ מאוד בארץ, ויוצר משטחי פריחה צהובים (יחד עם החרדל הלבן והלפתית). שימש בעבר להפקת צבע האינדיגו.[8]

ניל הצבעים (Indigofera tinctoria) - מין של צמח ממשפחת הקטניות. השיח מתנשא לגובה של מטר אחד עד שני מטרים. עליו משמשים להפקת צבע האינדיגו, והוא נפוץ בדרום אסיה.[9]

קורטם הצבעים, 'חָרִיעַ' (Carthamus tinctorius) - מין של צמח קוצני ממשפחת המורכבים. שימש בעבר בתעשיית הצבע, להפקת צבענים אדומים וצהובים.[10]

רכפת הצבעים (Reseda luteola­) - צמח ממשפחת הרכפתיים. יכול להופיע כחד-שנתי או כדו-שנתי. תפוצתו העולמית נרחבת, אך בארץ הוא נדיר יחסית. בעבר הפיקו ממנו צבע צהוב, והוא אף תורבת למטרה זו.[11]