אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

נמלה

ב"ה

נמלה

נמלת קציר (Messor)

משפחת הנמליים  Formicidae

כתיבה: אביעד פרנקל

נמלת הקציר היא סוג של חרק במשפחת הנמליים, הנמנה על סדרת הדבוראים. סוג זה עשיר במינים, ותפוצתו בעולם רחבה מאוד, בעיקר באזורים חמים. בארץ קיימים כ-15 מינים ותתי מינים של נמלת הקציר, כשהבולטים ביניהם הם נמלת הקציר החולית, נמלת הקציר השחורה, הדוגנית, המחוספסת והמצרית. ההבדל בין המינים השונים מתבטא בתחומי התפוצה ובמאפיינים מורפולוגיים. שונים.[1]

מבנה גוף

גוף הנמלה עשוי פרקים פרקים. אורך גופן של נמלת הקציר משתנה בין מין למין, כשקיים הבדל גם בין המלכה לפועלות ולזכרים. ראשן של הפועלות גדול יחסית לזה של הזכרים, ושל המלכות גדול עוד יותר. הזכרים בעלי כנפיים, ואילו הפועלות חסרות אותן. המלכות נולדות עם כנפיים, אך הן משילות אותם מיד לאחר מעוף הכלולות. לנמלים לסתות עליונות חזקות ומשוננות, המשמשות אותן בנשיאת המזון, בחפירה ובעבודות נוספות.[2]

לנמלים קיים מעין זפק ייחודי, בו הן מסוגלות לאחסן מזון נוזלי. בין הזפק למעי האמצעי נמצאת הקיבה, שיכולה לווסת את הירידה של המזון מהזפק למעי. פועלות מסוגלות להאכיל מהמזון ששמרו בזפק פועלות אחרות, את המלכה או אפילו את הוולדות.[3]

תזונה

רוב מיני הנמלים אוכלי כל. התזונה של נמלת הקציר מורכב בעיקר מזרעים, אם כי היא מסוגלת לאכול גם חרקים. איסוף המזון דורש מהמושבה השקעת אנרגיה גדולה מאוד. הפועלות מחפשות את הזרעים על פני הקרקע ונושאות אותם לקן. הן מסוגלות לטפס על צמחים גבוהים ולתלוש את הזרעים ולהפילם לקרקע על ידי נשיכת הגבעול. בדרך כלל, הפועלות משחררות פרומונים (חומרי ריח) כדי לסמן שביל בין הקן למקורות המזון, וכך מתקבצים טורים של פועלות לפעולת האיסוף. האיסוף מתבצע בעונות בהן קיים מזון בחוץ, ובעונות אחרות הנמלים אינן יוצאות מהקן. בכל קן יכולים להיאגר קילוגרמים של תבואה בעונה אחת, ולכן הנמלים נחשבות כמזיק חקלאי.[4]

מאפיינים נוספים

נמלת הקציר, כמו כל שאר מיני הנמלים, היא חיה חברתית. המושבה מורכבת ממלכה ופועלות. המלכה היא הנקבה הפורייה היחידה במושבה, ואילו תפקידן של הפועלות הוא לטפל בצאצאים (כלומר- בביצים, בזחלים ובגלמים), לדאוג לאיסוף המזון ולאחסנתו, לבניה של הקן ולהגנה עליו.[5] התקשורת בין הפועלות, ובינן לבין המלכה, מתבצעת באמצעות תקשורת כימית, על ידי חומרים המופצים מגופן.[6]

פעם או פעמיים בשנה מופיעים בקן זכרים ומלכות צעירות. בבת אחת יוצאים הזכרים והמלכות מחוץ לקינים ופותחים במעוף הכלולות, במהלכו מזדווגת המלכה עם מספר זכרים. הזכרים מתים בדרך כלל מיד עם סיום הטקס, ואילו המלכה פונה לקינון קן חדש (לבד, או עם מלכות אחרות). מיד לאחר שהזחלים יוצאים מהביצים, המלכה מזינה אותם ברוק ייחודי שהיא מלקקת עליהם. כמו כן, המלכה יכולה להשתמש בחלק מהביצים בתור מזון בתקופה זו. בשלב הבא הזחלים הופכים לגלמים, ומהגלמים הראשונים יוצאים רק פועלות המתחילות לטפל בקן ובשאר הוולדות במקום המלכה.[7]

הקן של נמלת הקציר בנוי בתוך האדמה, ויכול להגיע לעומק של שלושה מטרים. הקן עשוי ממחילות ומחדרים, כשבניגוד לקיני הדבורים, אין תא פרטי לגידול של כל צאצא בנפרד.[8] במקום זאת, הביצים, הזחלים והגלמים מוחזקים בגושים, ומעוברים ממקום למקום בפיותיהן של הפועלות לפי התנאים המיטביים לגידולם.[9] הקינים מזוהים מבחוץ על ידי ערימות קטנות של פסולת (אדמה, מוץ ופגרי נמלים). הקן בנוי כמחילה היורדת בשיפוע כלפי מטה, כשממנה יוצאות ההסתעפויות והחדרים. במחילות ובחדרים העיונים יותר מצויים גרעיני התבואה החדשים שעדיין לא קולפו והפסולת. במחילות עמוקות ומוגנות יותר נמצאים המגורים ומאגרי המזון הגדולים.[10]

הנמלים נחשבות כיצורים "מוצלחים" מבחינה ביולוגית. זאת, בעיקר הודות לתפוצה הרחבה שלהם. מחקרים משערים כי קיימים בעולם למעלה מ-20 קוודריליון (20 בחזקת חמש עשרה) פרטים של נמלים, וכי המסה הכוללת שלהם גדולה משל כל החולייתנים היבשתיים יחד. הנמלים נחשבות כיצורים קריטיים לתפקוד של מערכות שונות בטבע. בין השאר הן תורמות לאוורור האדמה, לפיזור זרעים, לפירוק חומר אורגני וליצירה של בתי גידול שונים.[11]

הנמלה במקורות ובהלכה

הנמלה נזכרה פעמיים בספר משלי: בפרק ו מוזמן האדם העצל להתבונן באורח החיים של הנמלה ולהחכים.[12] הנמלה מתוארת כבעל חיים חרוץ, תיאור המתבסס על תפקודן של הפועלות באיסוף מזון במשך העונה החמה. הנמלה מתוארת גם ככזו שפועלת ללא "קצין, שוטר ומושל", ואף על פי כן היא מספיקה לאגור את מזונה בקיץ ובקציר, כל עוד יש מזון זמין.[13] נראה כי העובדה שהנמלים אוספות את המזון בטורים מסודרים, ללא הכוונה חיצונית, היא הגורם לתיאור זה, על אף שכיום ידוע שבל מושבת נמלים מצויה מלכה אחת לפחות. עם זאת, התיאום בין הפועלות עצמן תלוי בחומרים המופרשים מגופן, ללא פיקוח ישיר של המלכה.

בפרק ל נמנות הנמלים על החיות שהם "קטני ארץ, והמה חכמים מחכמים". הפסוק מתאר כי הנמלים הם "עם לא עז", ולמרות זאת חרוצות - "ויכינו בקיץ לחמם".[14] הפרשנים הסבירו תיאור זה באופנים שונים: היה מי שאמר שהכוונה היא שהנמלים אינן חזקות,[15] או שאין להם עצמות,[16] ואף על פי כן הן דואגות לאסוף מספיק למזונם בעונות הקור. לעומת זאת, היה מי שהסביר שהכתוב מדגיש שהנמלים אוספות יותר מצרכם, ואף על פי שדי לנמלה במעט מזון, הן אוספות תבואה רבה.[17]

בתלמוד מובאים פרטי מידע רבים ביחס לנמלים. בין השאר מסופר על ניסוי שערך רבי שמעון בן חלפתא כדי לאשש את דברי הפסוק במשלי, שמסביר כי לנמלים אין מנהיג. הדיון התלמודי מסכם שאין לניסוי שערך רבי שמעון תוקף מספק, ושיש לסמוך על דברי שלמה בספר משלי בעניין זה.[18]

במקום אחר אומר רבי יוחנן כי גם אלמלא ניתנה תורה, היה ניתן ללמוד על איסור הגזל מדרכיה של הנמלה.[19] אמירה זו נסמכת ככל הנראה על התנהגות הנמלה בשעה שהיא יוצאת לאסוף תבואה מן השדה. הנמלים הולכות במסלולים משותפים בסדר מופתי, כשלעולם לא יתפתח מאבק על גרגר תבואה.[20] בערוך פירש באופן שונה מעט, ולדעתו הדבר נלמד מכך שלעולם לא תכנס נמלה לקן שאיננו שלה כדי לגזול מזון.[21] יש לציין כי גם היוונים והרומאים סברו שהנמלים מצליחות להחזיק סדר חברתי מופלא, בלי להיות תלויים במושל.[22]

הנמלים כאיסור אכילה

הנמלה נחשבת כ"שרץ הארץ", ואכילתה אסורה.[23] בתלמוד התבאר כי "האוכל נמלה לוקה חמש".[24] הפרשנים נחלקו בהבנת הדברים: לפי רוב הראשונים, הדבר נכון בכל מי שאוכל בעל חי המוגדר כ"שרץ הארץ".[25] לשיטתם, האוכל משרץ הארץ עובר על שני לאווים כללים של אכילת שרצים,[26] ועוד שלושה לאווים שהתפרשו באוכל שרץ הארץ.[27] לעומת זאת, הרמב"ם סבור שאין מקום לחייב בשני לאווים על איסור אחד, גם אם האיסור עצמו נכפל בתורה.[28] לשיטתו, חיוב של מספר מלקויות נגזר ממספר איסורים החלים במקביל, כלומר, מדובר במין מיוחד של נמלה שבין השאר גדילה במים ויודעת לעוף, ולכן נחשבת גם כשרץ המים וכשרץ העוף, בנוסף להיותה שרץ הארץ.[29] אכן, חלק ממיני הנמלים יודעות לעוף, כשברוב המינים רק הזכרים והמלכות נושאים כנפיים.[30] עם זאת, לא ברורה עד הסוף ההגדרה של שרץ המים לפי הרמב"ם, וקשה להבין איך הנמלה יכולה להיות מוגדרת ככזו.[31]

הנמלה נזכרת במספר מקומות כדוגמה להגדרה ההלכתית של "ברייה": בסוגיה העוסקת בהיקפו של איסור הטבל, נחלקו חכמים ורבי שמעון. בעוד החכמים סבורים שהחיוב על אכילת הטבל חל רק במקרה שאכל ממנו שיעור כזית, רבי שמעון סבור שגם אם אכל ממנו כל שהו חייב. רבי שמעון מנסה להוכיח את שיטתו כך – "אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא, חייב?". כלומר, הנחת היסוד היא שהאוכל נמלה מתחייב, גם אם לא היה בה שיעור כלשהוא. חכמים עונים שדינה של הנמלה שונה – "משום שהיא כברייתה".[32] ומכאן למדו שהאוכל בריה שלימה טמאה חייב בכלשהו.[33] עוד כתבו הפוסקים שהנמלה אסורה כבריה, אפילו שטעמה פגום.[34]

 בתלמוד הסתפקו במקרה שבו אכל אדם נמלה שחסרה לה רגל. צדדי הספק הם: מצד אחד – ייתכן ועדיין ניתן להגדירה כבריה. מצד שני, ייתכן ושיעורה כבריה נפגם, וכיוון שאין בה שיעור כזית אין מתחייב על אכילתה.[35] התלמוד נשאר בספק ביחס לשאלה זו, ולכן פסקו שאין לוקים במקרה כזה.[36]

אם ריסק מספר נמלים ואכלן יחד עם נמלה שלמה, כך שיחד הכל עולה לשיעור "כזית", חייב משום שש לאווים – חמש משום היות הנמלה "ברייה" בפני עצמה (וכדלעיל), ועוד אחת משום כזית של בשר שרץ.[37]

הפוסקים דנו בנמלים שנולדו בתוך הפירות או הקמח. אמנם, שרץ שנולד בתוך פירות תלושים מהארץ ולא פירש מהם מותר מהתורה, שאינו נכלל בגדר "שרץ השורץ על הארץ".[38] אלא שבדין הנמלה הסתפקו, האם יש בו שם "בריה" בשל צורתו, ולכן נאסר אף על פי שלא פירש, או שלא.[39]

הנמלה נמנית על המינים "שנפשו של אדם קצה בהם... שכל אדם בודל מהן למיאוסם". לפיכך, אם נתערבו נמלים בתבשיל ונמחה גופם תוך התערובת (וכבר אין בהם דין בריה), בטל איסורם ברוב, ואין צורך בשישים כנגדן.[40] אמנם, אם יש אפשרות לסנן את התבשיל, יש לעשות זאת.[41]

מרקחת עם דבש שנפלו לתוכה נמלים ושהוא בתוכה 12 חודשים, הסתפקו בדינה, שמא יש לחוש לכך שהדבש מעמיד את הנמלים, ולכן אינן בטלות.[42] שנפלו לתוכו נמלים, התירו לחממו עד שייתך ויוכל לסננו כדי להכשירו לאכילה, ואין בכך משום ביטול איסור.[43]

דינים נוספים הקשורים לנמלים

מצוות פאה, ענינה שלא יקצור אדם את כל שדהו, אלא ישאיר מעט קמה לעניים.[44] במשנה התבאר שאם קרסמו נמלים את תבואת השדה, הרי ששדה זו פטורה ממצוות פאה.[45] ולפי חלק מהמקורות, שדה כזו פטורה גם מלקט ומשכחה.[46]  טעם הדבר הוא שבמצוות פאה נאמר "וּבְקֻצְרְכֶם", שאין מתחייב עד שיקצור בעל השדה או שיקצור אחר בשבילו,[47] או משום שאין בכרסום הנמלים פעולת קצירה כלל.[48] היה מי שכתב שהסיבה שנזקקו לדין זה היא שביד בעל הבית לאסוף את הזרעים שליקטו הנמלים מחוריהן, ולכן היה צורך להדגיש שאין בם חובת פאה.[49]

הפרשנים העירו על חריגותו של הביטוי "קרסום" בהקשר זה: היה מי שאמר שהכוונה היא שהנמלה חותכת את השיבולים אך משאירים את הגבעולים.[50] ואילו אחרים כתבו שלשלון זו מצביע דווקא על כך שדרכם של הנמלים לחתוך את קנה השיבולת מלמטה. [51] כך או כך, ברור כי הנמלה נחשבת במידה מסויימת כמזיק שמשמיד לעיתים כמויות של יבול (במקרים נדירים, עד 10 אחוז מתוצרת החלקה), אם כי מחקרים מראים שהתועלת הנגרמת לשדה בעקבות נוכחות הנמלה (בעיקר בסילוק עשבים שוטים).[52]

עוד נאמר בדיני פאה כי אסור להניח פאה משדה אחת לחברתה.[53] בתוספתא נאמר, שאם קרסמו נמלים רצועה של תבואה באמצע השדה, וחרש באותו המקום, הדבר מפסיק בין השדות לעניין פאה, אך אם לא חרש באמצע, השדה נחשבת עדיין כשדה אחת.[54]

מצוות לקט, ענינה שלא ילקט אדם את השיבולים הנופלות ממנו בשעת קציר השדה, אלא יניחם לעניים.[55] במשנה דנו בדינם של גרגירי התבואה שנמצאו בתוך חורי הנמלים שבשדה. כאמור, כמות התבואה שיכולה להימצא בתוך קן המלים יכולה להיות משמעותית, ולכן ברור מדוע צריך לדון בבעלות על תבואה זו. ואכן, ישנם תעשיות של צמחים מיוחדים שנשענו בעבר על ליקוט הזרעים מתוך קני הנמלים.[56]

ביחס לגרגירים שנמצאים בתוך הקמה, כלומר, באזור בו יש שיבולים עומדות, ברור שהם שייכים לבעל הבית, שאין באזור זה דין לקט. לעומת זאת, ביחס לדין הגרגרים שנמצאו באזור שכבר נקצר, נחלקו התנאים: לפי רבי מאיר, כל הגרגרים באזור זה נחשבים כ"ספק לקט" שדינו כלקט, ולכן הם רכושם של העניים. לשיטת חכמים יש לחלק בין "העליונים", השייכים לעניים, לבין "התחתונים", השייכים לבעל הבית.[57] טעם הדבר הוא שהגרעינים שנמצאו בחלק העליון של הקן נפלו ככל הנראה בשעת הקצירה, ולכן הן מוגדרות כ"לקט" ושייכות לעניים. לעומת זאת, הגרעינים הנמצאים בחלקו התחתון נלקחו על ידי הנמלים עוד לפני הקציר, ולכן הם שייכים לבעל הבית.[58]

אמנם, ההגדרה של המשנה ביחס לחורים עליונים ותחתונים איננה מבוררת מספיק. בירושלמי אמרו כי יש להבין שהעליונים הם הגרגרים הבהירים שכבר הבשילו (ולכן ניתן להניח שנפלו בשעת קצירה), ואילו התחתונים הם גרגרים ירוקים שעדיין לא הבשילו, ולכן נפלו לפני הקציר.[59] את שיטת רבי מאיר, הסבור כי כל הגרגרים נחשבים כ"ספק לקט", הסבירו בכך ש"אי אפשר לגורן לצאת בלא ירוקים".[60] כלומר, המצאות של גרגרים שאינם בשלים אינה מוציאתם מספק לקט, מכיוון שגם בשעת הקצירה מצוי שיהיו גרגרים שאינם בשלים בקמה. להלכה נפסק כרבי מאיר, ולכן כל הגרגרים הנמצאים בחורי הנמלים באזור הקצור נחשבים כספק לקט, והם שייכים לעניים.[61]

עוד נאמר במשנה שתבואה שנמצאה בחורי נמלים, הסמוכים לערימה של תבואה החייבת במעשר, ושהתה שם במשך הלילה, חייבים גם הם במעשר. המשנה מנמקת את הדבר – "שידוע שמדבר הגמור (כלומר, מהערמה החייבת) גוררין כל הלילה".[62] והיה מי שכתב שלשון זו נצרכה למקרה שנמצאה בקן כמות גדולה של תבואה, ולכן צריך לומר שייתכן שהנמלים גררו כמות גדולה במשך כל הלילה.[63] היו פרשנים שכתבו שתיאור זה תמוה, מפני שהנמלים אינן פעילות ביום. וכתבו שכיוון שמדובר בערימה סמוכה, הן יכולות לגרור גם בלילה.[64] למעשה, יש לציין כי חלק ממיני הנמלים הינן פעילות יום, אך יש מינים שפעילים בעיקר בלילה, ויש מינים שפעילים הן ביום והן בלילה.

מי חטאת (שנותנים בהם אפר פרה אדומה כדי להזות על טמא מת) נפסלים כשמתערבים בהם משקים אחרים. באופן דומה, אם נפלו לתוך מי החטאת שקצים ורמשים ונתבקעו, או ששינו את מראה המים, נפסלו המים, שההנחה היא שאותם בעלי חיים מפרישים נוזלים הפוסלים את מי החטאת. יש מי שאמר שמינים קטנים כמו זחלים כינים ונמלים אינם נחשבים לעניין זה, מפני שהם נראים כיבשים.[65] אמנם, להלכה פסק הרמב"ם שגם מינים אלו פוסלים בנפילתם למי החטאת.[66]  

במסכת מועד קטן נאמר כי מותר להחריב בחול המועד קיני נמלים, הנחשבים כמזיקים. התוספתא מסבירה כיצד מחריבין את קיני הנמלים: "מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה, והן חונקין זה את זה".[67] לפי רש"י, הסיבה לכך שהנמלים הורגות אלו את אלו קשורה בחותם הריח השונה שבין מושבת נמלים אחת לחברתה.[68] מחקרים שונים מראים שאכן לריח המופרש על ידי הנמלים תפקיד חשוב במלחמות בין נמלים למינים שונים, ובין קיני נמלים.[69] בתלמודים הדגישו שניתן להשתמש ב"טריק" זה להחרבת קיני נמלים רק אם יש גוף מים שמפריד בין שני הקינים.[70] כלומר, כדי ליצור מלחמה על טריטוריה בין שני הקינים, יש לוודא חוסר היכרות קודם בין שני הקינים. דבר זה יכול להיות מובטח על ידי הפרדה של גוף מים בין הקינים, שכן נמלים לא מסוגלות לחצות גוף מים כזה.[71]